נפתיע אתכם, נשיג בבחירות 16 מנדטים, הבטיח בלהט שוב ושוב ח”כ איימן עודה, העומד בראש הרשימה המשותפת. המנהיג הכריזמטי של ערביי ישראל אולי קצת התאכזב, אבל כמעט צדק. הרשימה המורכבת מארבע מפלגות ערביות עלתה מ־12 מנדטים ל־15 “בלבד” בכנסת ה־23, שלכהונתה אין יודע כמה זמן יוקצב.
כאשר נוצר לראשונה הקונגלומרט המפלגתי הערבי, ובראשו הועמד עודה, רבים שאלו: עודה מי? היום כבר אין בציבור הישראלי איש שאינו מכיר את השם הזה. עודה הרבה לפנות בדבריו גם לציבור היהודי והינו מרואיין מבוקש בערוצי רדיו ובטלוויזיה. לרבים הייתה תחושה, שהנה קם לערביי ישראל מנהיג מתון, רציונלי, ומסתמן אולי פרק חדש ביחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי. עד מהרה, את מקום התקווה תפסה האכזבה. הטון הרך נהפך לקול תוקפני, מסרים מתונים התחלפו באמירות קיצוניות. עודה התיישר עם קיצוני הרשימה המשותפת ומגונן על כל אחד ואחת מהם, גם על התחליף של חנין זועבי, בדמות היבא יזבק, הקיצונית במיוחד.
איימן עודה הוא ללא ספק אחת הסיבות העיקריות להישג הגדול של הרשימה המשותפת. סגנון הופעתו כיסה על הקיצוניות, כבש לבבות של מספר לא מבוטל של מצביעים יהודים, שראו במשותפת את התחליף לשברירי השמאל המסורתי. בתל אביב ובשרון אכן נספרו בקלפיות עשרות פתקים של הרשימה הערבית. עיתונאים כמו ירון לונדון ורוגל אלפר – והם רק משל – התפארו בראש חוצות, הראשון מעל דפי “ידיעות אחרונות”, השני מעל דפי “הארץ”, כי שלשלו את הפתק של המשותפת לתיבה הכחולה.
הניסיונות לאחדות במגזר היהודי, בין בימין ובין בשמאל, לא צלחו כל כך. לעומת זאת, במגזר הערבי הדבר הצליח בכל מערכות הבחירות של השנה הזאת. את חשיבות ההליכה בפתק אחד היטיב עודה להבין. להשגת המטרה הפוליטית מתאחדים והולכים יד ביד – זו הנוסחה שמונעת צניחה אל מתחת לאחוז החסימה, ומגדילה את הייצוג הכולל. זו ההוכחה שכדאי לשלב ידיים, להניח הצדה חילוקי דעות, ולהשיג 15 מנדטים.
קצת מפליא שערביי ישראל ברובם המכריע מצביעים דווקא לרשימה מגזרית מובהקת, שמבדלת אותם עוד יותר מאוכלוסיית הרוב, וזאת בשעה שהשתלבותם נראית בכל מקום ובכל פינה בחיי המדינה. אין להכחיש, חוק הלאום החשוב, דברי הסתה מכיוון הליכוד ודברי פסילה מצד כחול לבן, דחקו אותם להצבעה מגזרית. על כך יש להוסיף את העובדה ששתי המפלגות הגדולות לא השכילו להציב מועמד ערבי ברשימותיהן.
הדיבורים של עודה, אחמד טיבי וחבריהם על קיפוח וגזענות, דמגוגיים ואינם משכנעים, אבל עובדה שעודדו נהירה ערבית לקלפיות. האוכלוסייה הערבית משגשגת, אינה מאוימת, ושלא כצעקתה, גם אינה באמת מקופחת. נכון, ערביי ישראל נושאים עמם זכרונות קשים של תבוסת 1948, אבל ברבות השנים השכילו להתערות בחיי המדינה. הם יותר ישראלים מאשר פלסטינים. בשיחות לא פוליטיות, מלב אל לב, בארבע ויותר עיניים, תשמע ערבים ישראלים אומרים כמה טוב להם במדינה. הם נהנים מחירות ומדמוקרטיה. האפליה אינה אמיתית. שגשוגם תלוי בראש וראשונה בהם עצמם.
עודה וחבריו נהנים מכל מטעמי הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הזכות להסית נגד רשויות המדינה, להצדיק טרור, להטיף להקמת מדינה ערבית נוספת, פלסטינית, ולדרוש זכויות לאום. עומד לרשותם בג”ץ שיזכיר לכל את חופש הביטוי. ללא ספק, הרשימה המשותפת, שצמחה להיות הסיעה השלישית בגודלה, תעשה הרבה רעש בכנסת ה־23 וגם לאחר סיבוב הבחירות הרביעי, שככל הנראה אין מנוס ממנו. הנהגתה, ולא ראשי הליכוד וכחול לבן, היא הגורם המעמיק את הקרע בין אוכלוסיית הרוב לאוכלוסיית המיעוט, היא המתסיסה, היא המציגה בדמגוגיות את המדינה כגזענית וכפוגענית. הפקדת גורל האזרחים הערבים בידי הנהגה שכזאת מזיקה להם יותר משמועילה.
עליית הייצוג הערבי בכנסת מחייבת גם את שתי המפלגות הגדולות, ה”ציוניות” ר”ל, לעשות חשבון נפש ביחסן לאזרח הערבי. כדאי שישקלו לשלב בשורותיהן כבר בסיבוב הבחירות הבא מועמדים מוסלמים במקומות ריאליים. זה לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין מובהק של אינטרס לאומי וגם פוליטי. אם כך יקרה, יש סיכוי גובר שבממשלה הבאה יכהן שוב שר ערבי, לאו דווקא בשם עודה או טיבי, וייזכר לטובה השר לשעבר ממפלגת העבודה, ראלב מג’אדלה, איש באקה אל־גרבייה. אבל עד שזה יקרה, האם עודה, שהפתיע בהישג האלקטורלי הגדול, עומד להפתיע בקרוב שוב, ועל אף כל הנאמר יאפשר עם חבריו הקמת ממשלה צרה בראשות גנץ, ממשלת אנטי ביבי, בניגוד לרצון רוב הבוחרים היהודים?