דוברו של אבו מאזן, נביל אבו רדיינה, היה מנומס כדרכו, באופן יחסי. ביום שלישי בבוקר, עם היוודע המגמה בבחירות לכנסת, אמר אבו רדיינה כי הבחירות בישראל הן עניין פנימי, וכי את הפלסטינים מעניינות הזכויות שלהם שנלקחו. ההתבטאות הזו מסתירה אכזבה מרה אחרי כמה חודשים של ציפייה מורטת עצבים גם במוקאטעה לניצחון כחול לבן. לא שבמוקאטעה מחבבים את בני גנץ. הם משתוקקים לראות בנפילת נתניהו.
גם עבור השכנים, הבחירות בישראל היו האירוע העיקרי השבוע בשידורי החדשות. לא כולם רצו בלכתה של ממשלת הליכוד. קהיר, למשל, חפצה בהישארות נתניהו. ראש ממשלת ישראל מצוי בידידות קרובה עם נשיא מצרים א־סיסי, וגם מוציא עבורו את הערמונים מהאש בתחום הפלסטיני. המצרים של ימינו, בניגוד לעבר, אינם מצויים בקשר הרמוני עם הרשות. נוח להם שהממשלה הזו מבודדת את אבו מאזן, מרחיקה אותו מרצועת עזה, ומותירה את עזה להשגחתם. כך נהנים המצרים משני עולמות. יש להם שותף ברצועה (סנוואר), אבל כזה שנזקק להם נואשות במערכת יחסיו המורכבת עם ישראל.
שני שכנים רצו מאוד בנפילת נתניהו. הרשות הפלסטינית, שסבלה רבות בזמן כהונתה של הממשלה הנוכחית, וממלכת ירדן. יחסי עמאן וירושלים אומנם מבוססים על הערוץ הביטחוני במידה רבה, אבל זה עניין לאנשי המקצוע. בין הלשכות, כלומר הארמון הירדני ולשכת ראש ממשלת ישראל, שוררת אווירה של אובדן אמון ואי־הערכה הדדית.
ורצועת עזה? בשתי מערכות הבחירות האחרונות אפשר היה לומר במידה קרובה לוודאות, כי הנהגת חמאס רוצה את נתניהו. הוא פתח איתם במשא ומתן כפי שלא היה בין ישראל לחמאס. אף שנוהל בעקיפין, בסיוע מתווכים, זהו משא ומתן עקבי, מתמשך ונושא פירות. כזהו התיאום הביטחוני בעימותים החמושים בחודש נובמבר ובחודש שעבר, שבהם נלחמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי, ובחמאס עמדו מנגד ולא סייעו. או ההיתר הישראלי לצאתם של 7,000 תושבי הרצועה לעבוד בישראל. נוסף על כך, הסכימה ישראל לצאתו של איסמאעיל הנייה למסע בינלאומי בן כמה חודשים, שעדיין נמשך. בשנה האחרונה אמר ראש הממשלה כמה פעמים כי המלחמה היא מוצא אחרון. המסר היה מיועד לציבור בישראל, אבל התקבל בעזה כתעודת ביטוח מפני מערכה צבאית נרחבת.
במערכת הבחירות האחרונה חלה האטה במגעים האלה. ישראל החלה לנקוט סחבת, וסירבה להיענות לסדרת בקשות של חמאס. תחת גשם של רקטות היא ביטלה רבים מאישורי היציאה של העזתים, והחזירה אותם אחרי תקופת מה. סנוואר אולי רצה בניצחון נתניהו כבעבר, עד כמה שזה יישמע מפתיע, אבל קצת פחות.
מערכה אזורית
בקרוב ימלאו תשע שנים לפרוץ המלחמה בסוריה. אין זה מקרה כי אחרי השנים הללו, ומספר הקורבנות הרב, אין למלחמה הזו שם מוסכם.
ספק אם אי־פעם בהיסטוריה המצולמת של המלחמות התחוללה מערכה כה מניפולטיבית, שבה השחקנים המרכזיים עסקו לא רק במאמץ להרוג את היריב, אלא גם בהטעיה ובזריית חול בעיניהם של העמים. היה מרתק לראות את השיח בתקשורת הבינלאומית, וכיצד מסוקרת בה המלחמה הזו. פטריק סיל הבריטי, הביוגרף של חאפז אסד ועיתונאי שהתמחה בסוריה, אמר כי בסוריה מתנהלות כמה מערכות במקביל. הוא כמובן צדק. סיל הלך לעולמו שלוש שנים אחרי פרוץ המלחמה, ולכן נמנעה ממנו האפשרות להשלים את חלקו השני של הרעיון: לא רק שהתנהלו שם כמה עימותים יחד, הם אף השתנו לאורך השנים. גורמים שונים כמעט נמחקו (למשל צבא סוריה החופשי, ארגון הגג של המורדים שנתמך בידי המערב). כאשר סיל אמר את דבריו, ארגון דאע"ש, שהייתה לו השפעה מכרעת על המלחמה, ובמיוחד על ניצחון הקואליציה שעל יד אסד, היה בראשית זינוקו.
לאורך תקופה ארוכה כונתה המערכה הזו "מלחמת אזרחים", אף שלא הייתה רק מאמץ של אוכלוסייה או קבוצה אתנית (הסונים בעיקר) להפיל את המשטר. היא הייתה הרבה יותר מכך. לעיקר הדחיפה והתמיכה זכו מתנגדי אסד ממדינות שכנות. סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות וטורקיה, שעשו יד אחת כדי להפיל את אסד, בגלל חברותו האמיצה עם שנואת נפשם איראן. הן לא פעלו בגלוי, אלא אימצו אל חיקן וחימשו קבוצות מורדים סורים, שקמו ונפלו לאורך השנים, ולחמו להפלת המשטר. לכן, הייתה זו, לפני הכל, מלחמה אזורית.
במשך שנים ארוכות לחמה הקואליציה הזו, בהובלה סעודית, בלי להכריז על חלקה של סעודיה או חלקן של עמיתותיה, שמא יתגלה כי היא מפעילה צבאות של שכירי חרב, בחלקם פלגים קיצוניים שאימצו את רעיונות הג'יהאד כעמוד האש שלהם. בהתאם לכך הייתה גם הצביעות הבינלאומית. הקהילה הבינלאומית השחירה את פניו של אסד (בצדק) על היותו רוצח המונים. אבל היא לא העזה לומר דבר על אויביו, כי בראש הקואליציה נגדו עמדה סעודיה, יקירת המערב. העיתונאי המפוכח סיל צדק. במלחמה הזו נכרכו זו בזו כמה מערכות גם יחד. מאבק בין אופוזיציה למשטר, הקזת דם שמקורה עדתי, מאבק איתנים בין הגמוניות אזוריות, ושדה ניסויים לארגוני ג'יהאד. הייתה זו גם מלחמת הישרדותם של מיעוטים (כורדים, עלווים, נוצרים ושיעים), ומאבק נואש, אוניברסלי, של היחיד, לשרוד מול כוחות חזקים ממנו.
השטח אף הוא ניפק להמונים ברווזים עיתונאיים. בחלקם הם היו עשויים היטב, באופן שגם התקשורת הישראלית נחפזה לאמץ. המורדים למיניהם נהגו לספר על מניין אבידות של צבא אסד וידידיו שלא היה ולא נברא. פעמים רבות הם דיווחו על הפגזות שביצע המשטר על אזורי מגורים, עם הרוגים במספר העשוי שלוש ספרות, בשעה שהמספר האמיתי היה קטן בהרבה. אסד מצדו ביים פיגועי תופת בדמשק, כדי להראות כי הוא עצמו קורבן טרור. אבל בתמונות שצולמו בידי הטלוויזיה הסורית חסרו פרטים רבים. בזירות פיגוע שבהן נטען כי עשרות נהרגו, לא הוצג פצוע או הרוג אחד. עוד הרבה לפני שטראמפ הנחיל את הביטוי "פייק ניוז", הקדימו אותו הצדדים הלוחמים בסוריה בייצור סדרתי של כזבים מילקוטיהם עבי הכרס.
כל האמור לעיל לא בא להמעיט מחשיבותו של האסון הלאומי הסורי. בסוריה מתרחשת עד לרגע זה טרגדיה איומה. המילה "מלחמה" מצניעה אותה, והביטוי "מלחמת אזרחים" מחטיא. מאות אלפים נהרגו, מיליונים נעקרו מבתיהם לערים אחרות, ומיליונים נוספים הוגלו מארצם והפכו לפליטים. בתוך סבך השקרים נותרה אמת ברורה: המשטרים נאבקו זה בזה, והפכו את האזרח הפשוט לאבק.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל