כמעט כל תוצאות האמת על השולחן כשהדברים נכתבים, וה”אמת” החדשה גם היא מבצבצת מהררי הפתקים. אומנם ניצחון נתניהו והגוש עוד עלול להפוך להם לניצחון פִּירוּס, אבל יותר מניצחון הימיניהו קשה תבוסת היריבים – ראשי כחולבן הרופסים והעגו”מים (עבודה־גשר־מרצ) – וכידוע, אין גדולה משמחה לאיד. אבל שמחה זו מה עושָׂה, כשהאיום על מדינת ישראל, מתוכה, כדמוקרטיה ליברלית ושוויונית, השואפת לשלום ולביטחון, רק הֶעֱצִים?
מה שברור, ששום דבר רע, שהחל במרץ 2009, כששב נתניהו לכיסא ראש הממשלה, לא הסתיים עכשיו. איש לא מנסה ללמוד לקח, לא המנצח, וכנראה שגם לא המובסים. נתניהו, שבעוד שבועיים יתייצב לדינו, וניצחונו עדיין מותנה ברוב, מדבר על עצמו כראש הממשלה של כולם ועל הצורך לאחד ולגשר (רמז לממשלת אחדות, בלית ברירה?). רבים מהמובסים מאמינים שיוכלו להתכנס תחת כנפי הפיוס, ושעכשיו, כשסוף סוף מפא”י וה”סמול” כמעט נעלמו מהמפה והימין יהפוך מאופוזיציה שלטת, פרנואידית וחסרת אחריות לקואליציה קוהרנטית ואחראית, כביכול, ללא רגשות נחיתות וקיפוח, ירכך הרוב קצת את עריצותו. אשרי המאמין.
זכרו: חצי אומה שלא בחרה לרה”מות נאשם עם שלושה כתבי אישום היא עדיין חצי האומה, ואל תשכחו שהדבר הנורא ביותר שקרה לנו בשנים האחרונות ושרק אדם אחד אחראי לו, הוא השבר המכוון בעם. נכתב רבות על נשק השנאה שבו השתמש נתניהו בקמפיין הבחירות, בעצמו ובאמצעות ציוצי בנו ועושי דברו, כדי להסית, לסכסך, להכפיש, להפריד ולזרוע בעם ובאומה רעל של פרנויה ושנאה, תוך שימוש זדוני בתעמולה של שקרים, שמועות, פרשנויות, טפילת חשדות והאשמות על יריבים ומתנגדים – הרבה עלילות, טינופת וזדון שחוזרים עליהם שוב ושוב, עד שבתודעת ההמון השונא הן הופכות לעובדות ונוצר חיץ לעומתי וגזעני של “אנחנו” ו”הם”. זו טקטיקה פשיסטית ידועה, עם השראה מהדרך שבה מושיענו טראמפ, איש סגולה, מנהל את מלחמותיו האישיות ומזייף את הצלחותיו האישיות.
לפני כמה ימים קיבלה הטקטיקה עדות לקיומה, כשאיש סודם של הנתניהו’ס, צלם תחתוני הנשים נתן אשל, הוקלט מדבר על קמפיין השנאה מתוצרת בלפור: “בציבור הזה – אני קורא לו אפילו הלא־אשכנזי הזה – מה מחמם אותו?... למה הם שונאים את התקשורת?... הם שונאים הכל. הצלחנו להטריף את ה.... השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו...”. במילים אחרות, נתניהו והביביסטים, כולל נבחרים מזרחים כנועים, מתייחסים לציבור שלם כאל שבט מטומטמים חמומי מוח שממילא מכורים למשיחם נתניהו, כדי ללבות בהם שנאה. בכוחן של מילות המפתח “השנאה מאחדת”, השיסוי, ההכפשות, כל שקרי נתניהו והבטחותיו שלא יהיה להן כיסוי; וגם הפחדת, ביזוי ונטרול רשויות החוק ובית המשפט העליון (כאקדמה למשפט נתניהו) ותיקיו הפליליים של המנהיג, קיבלו לגיטימציה בבחירות אלה בידי כמעט ממחצית העם. אל תשכחו זאת. ואל תשכחו שהעם, גם כשהוא רוב, אינו שופט.
צפו שממשלת ימין־חרדים של 61, ואפילו 60 ו־59, או ממשלה זמנית נוספת, תמשיך במפעלותיה החצופים של הזמנית הקודמת: לאיים על רשויות החוק והמשפט, לחקור את החוקרים ולחטט בפרשיות ישנות ושוליות של יריביה. האופוזיציה, לכשתתעשת, חייבת לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת, להתנגד בעוצמה לכל פגיעה בשלטון החוק ולדרוש חקירה בנושאי נתניהו, מניותיו ומעורבותו בנושאי הצוללות, הרכבת לשדרות ושאר החשדות שנדחקו לאחור. כי היה הרבה ויהיה הרבה.