הבעיה היא לא ניקול ראידמן, שסגרה לעצמה "הופעה" בקיסריה ב־11 ביוני. כלומר, הבעיה היא קודם כל ניקול ראידמן, אבל זו בעיה אישית ופרטית שלה עם עצמה. הבעיה נעוצה בחברים שלה. או בכלל במוסד החברות החדש.
החבר מפעם היה זה שאפשר לספר לו הכל, ושהוא היה יכול להגיד את האמת בפנים בלי שתיעלב ממנו. לחבר היה מעמד מיוחד. היית יכול לתת בו אמון, לדעת שהוא יעמוד לצדך ויראה תמיד את טובתך. בניגוד לשאר העולם, החבר אינו צר עין כלפי הצלחותיך ואינו מחכה שתיפול ותיכשל. ולכן זו חוכמה אדירה להיעזר בו, כי הוא מצליח לראות את מה שאתה לא מסוגל.
בסדרה "שיטת קמינסקי", שמתארת יחסי חברות ארוכת שנים בין שני גברים מקשישים, עוסקות סצינות שלמות בשיחות הטלפון שבהן הם מטיחים זה בזה קללות ו/או הטפות על איך שהשני חי או על הבחירות שלו. זה שסופג אומנם לועג בחזרה, אבל ברגע שהוא מנתק את הטלפון, הוא יודע שהחבר שלו דיבר אמת צלולה, ומיד משנה את דרכיו. הצופה רואה ומקנא בחברות הפתוחה עד כאב הזאת, שבה החבר מסוגל להגיד לי שהאישה שאני יוצא איתה רוצה ממני רק את הכסף ושלבת שלי יש בולימיה. ככה ישיר, הכי חד ומפלח נפש, בלי פלברה ועם תועפות של ציניות והומור - זו חברות אמת עתיקה וטובה.
הלוואי שלניקול ראידמן היה חבר אחד כזה שמרים לה טלפון ואומר לה את האמת. החברות של היום מתחילה ונגמרת במילה האיומה והשקרית "לפרגן". הדרישה מחבריי ש"יפרגנו" לי עושה הנחות ענק לא מוצדקות ומטעה אותי. החבר המפרגן מתעלם מהאמת, עוקף את הרגש האותנטי שיש בו, משתיק כל זכר לשכל הישר שיש לכל אחד מאיתנו.
חבר אמיתי של ניקול ראידמן היה אמור להגיד לה את מה שכל אדם הגון שחי על הפלנטה אמור היה לומר: ניקול! את! לא! זמרת! ואין! לך! הופעה! בקיסריה!
###
אם תכתבו "לפרגן" בגוגל, תמצאו אלפי סיפורים של נשים וגברים שמקוננים על כך שבן זוגם לא יודע "לפרגן" להחלטות שלהם. "רציתי לשנות קריירה באמצע החיים ובעלי לא מפרגן לי", כותבת אחת. אבל הוא פשוט אומר לך את האמת: את לא יכולה להיות קומיקאית, כי בחיים לא הצחקת אף אחד. זה שבגיל 48 תיסעי למועדון "הקאמל קומדי קלאב" ותעלי על במת החובבים רק כי את רוצה, זה לא מצחיק - זה עצוב. החלום שלך הוא לא מעניינו של איש. בגלל זה הוא חלום, ועלייך להתעורר ממנו לחיים הרגילים שאליהם נועדת. אם היית ליטל שוורץ, תאמיני לי, היית יודעת מזה.
אין מה לפרגן להחלטות התמוהות והדמיוניות מדי של אנשים משועממים באמצע החיים או של זבניות בגדים מתוסכלות שחשות עצמן לפתע אומניות. לאונרדו דה וינצ'י לא ישב בגיל 42 משועמם מעמל יומו וחלם שיפרגנו לו להיות צייר, הוא פשוט נולד לצייר. לחלום הרי מותר, אך האשמה המרכזית על הגשמת חלום הבלהות הזה נופלת על מפרגנים בעלי אינטרסים, מעודדי אשליות השווא של אנשים שחוסר כישרונם זועק לשמיים ומתחנן, "אנא, אל תיתן דרור ליצירתיות שאין בי".
ניקול ראידמן היא לא זמרת ולא אומנית, ואין לה שום זכות להשתמש במשפט "שרית חדד היא קולגה שלי". לא די בכך שהיא מזייפת, כל שלושת שיריה זועקים מחוסר טעם וקיטשיות חסרת חן. אני יכול לתאר לעצמי שמעולם לא נאמר ברצינות משפט כמו: "בוא'נה, החדש של ניקול פשוט מעולה", כשמתכוונים לראידמן ולא לנוזל הכלים.
הדלק שמניע את גלגלי חוסר הכישרון שלה הוא כסף רב, ביטחון עצמי מופרז וחברי שקר שמרעיפים עליה כל מיני: "וואי, כפרה, את מדהימה", "רק עורמות לא יאהבו את זה", ו"מי שלא טוב לו יום טוב לו". אני מניח שאם מישהו היה אומר לג'ים מוריסון "תמשיך לשיר ומי שלא טוב לו יום טוב לו", הוא היה מוריד לו גיטרה חשמלית על הראש.
לא קשה לזהות אומן כשרואים אחד כזה. כל המפרגנים בכוח גורמים לראידמן להאמין לעצמה כשהיא אומרת "עשינו באלאנס", "אנחנו בסיבוב הופעות" ו"יש פה תאורה קוטור, כל הוודג' נשרף", כאילו היא באמת זמרת, וכאילו היא באמת מופיעה, וכאילו כל האירוע ההזוי הזה באמת קיים.