בקרים האחרונים, לפחות שעתיים בכל פעם, אני מתיישבת על רצפת המחסן המאולתר בבית שאותו אנחנו עתידים לעזוב בעוד שבועיים, ושולפת מהכוורת הגדולה ספרים שקניתי בכל מיני שווקים, חנויות ומקומות בעולם. אחרי שאני מנקה אותם מהאבק שהצטבר ורגע לפני שאני מכניסה אותם אל ארגזי הקרטון החומים, אני מעיפה בהם מבט, משחזרת איפה רכשתי את הספר ולמה. מה אין שם? מספרי בישול, דרך ספרי ילדים ועד ק.צטניק.

בבוקר שבת האחרון נפלה מאחד הספרים מעטפת פילם כתומה ועליה הלוגו של קודאק. כשפתחתי אותה נגלו לפניי תמונות מנעוריי, גיל 14 או 15. הייתה שם תמונה אחת של אבא שלי מנקה את הבית לכבוד מסיבת יום הולדתי בזמן שאמי עורכת את השולחן. תמונה אחרת הייתה שלי, עומדת על במה באיזה טקס יום הזיכרון בבית הספר. התמונה שהכי הצחיקה אותי צולמה דווקא באתר הזיכרון לזכר נופלי תל חי, מטר מפסל האריה השואג.

אני שוקלת שם הרבה מעל מאה קילו, לאוזניי עגילי חישוק וחולצה הקטנה למידותיי ובידי דגל ענקי בצבעי כחול־לבן ועליו, במקום מגן דוד, נכתב “הליכוד". אני זוכרת את היום ההוא שבו הצטרפתי לצעירי הליכוד. המדריכים שלי בשומר הצעיר הביטו בי בפליאה, אחת אפילו אמרה “את לא חושבת שאת מגזימה? הביטי על השרוך בשומרית שלך! הוא משוך שמאלה, נכון?".

הבטתי על השרוך הלבן, הוא אכן היה ארוך יותר מהימני. “נכון", עניתי בלית ברירה. “אז מה אומר הדבר? ובעיקר, מה הקשר בינו לבין הליכוד?". “שתי גדות לירדן", ציטטתי באוזניה והבחנתי בפניה מתכווצות בזעם, “אהיה חצי שבוע שמאל וחצי שבוע ימין".

עד אותו הרגע היא די אהבה אותי, אפילו הגדילה ראש ונתנה לי להדריך בסמינרים של גבעת חביבה. אני עוד זוכרת חלק מהשמו"צניקים, יוצאי הקיבוצים, מביטים בי בזלזול ומלגלגים על שמי. “מרסל, זה שם של ספר!", אמר אחד שהיום כבר חזר בתשובה וחי בין סמטאותיה של ירושלים. אני זוכרת את צחוקם, את לגלוגם עליי ואת נרות השבת שהדלקתי אחרי ארוחת השישי בסמינר, שכיבתה לי בת קיבוץ מענית. “פה מאמינים באדם!", ציטטה לי את טשרניחובסקי והלכה לפני שביקשתי ממנה להוסיף את המילה “גם".

“את בטוחה שאת רוצה להיות ליכודניקית?", שאלה המדריכה. “אני בעד חופש בחירה, אבל את לא הטייפ", ניסתה לשכנע. “אנסה", אמרתי, “מה כבר יכול לקרות?". מיותר לציין שאת הסיבה האמיתית לא גיליתי לה: פעולות השומר הצעיר היו בכל ראשון ורביעי, לפעמים גם בשישי בבוקר, ובשאר הימים נגזר עליי לשוב הביתה לאחר בית הספר, להסתגר בחדרי עם ספרים שכבר קראתי, ולנסות להישאר אדישה לטרור הצעקות ששלט באותה העת בבית, בימים האלו שהבינו הוריי שאין להם עתיד משותף.

חיפשתי רק דרך לצאת, לראות, לחקור, להגיע הביתה מותשת כל כך, עד שכל שייוותר לי הוא לעצום את עיניי ולהירדם. לחוג או לסדנה כזו או אחרת לא יכולתי להירשם, שכן אלו עלו לא מעט כסף, אז כל תנועה שפרשה ידיה אליי והזמינה אותי יכלה לקבל אותי ברצון ואפילו לעצב אותי (קצת) על פי דרכה. היום אני חושבת לעצמי שכמה טוב שכת השטן לא ידעה על גמישותי האידיאולוגית דאז.

***

אחת הפעולות הראשונות כחברת נוער הליכוד הייתה העלייה לתל חי באוטובוס המאורגן שיצא מבית ז'בוטינסקי בתל אביב. קיבלנו מכתבים ישנים שכתבו חברי תנועת בית"ר ועליהם חתמו ב"תל חי". היה משהו במורשת הזו שדי ריגש אותי ועורר בי את יצר הפטריוטיזם. ואם בטיולי השומר הצעיר שרנו שירי קיבוצים, בטיולי הליכוד שרנו שירי מחתרות ומחאנו לעצמנו כפיים בסוף כל שיר. היה משהו קוריוזי בנדידה שלי בין שתי המחנות. אולי בגלל זה, עד היום, כל כך קשה לי להחליט איפה אני.

ביום ההוא בתל חי נאספנו כולנו סביב האנדרטה, ואחרי כמה מילים שנשא גדעון סער הושמעה מנגינה חזקה ברקע, ולצליליה זימרו, בבת אחת, כל צעירי הליכוד את המנון התנועה הרוויזיוניסטית והמנונם שלהם, הלא הוא שיר בית"ר.

עד אותו הרגע לא היה לי מושג על קיום השיר הזה. אני זוכרת שהבטתי בגדעון סער מדקלם בעל פה את כל מילות השיר, גם שתי הנערות שעמדו לידי שרו אותו בגרון ניחר, ואחת אף הגדילה לעשות ונשאה מבטה מזרחה בגאווה, בדיוק כמו פסלו של האריה. אולי היה זה רצון ההשתייכות - גזרתי על עצמי לשנן את השיר עד הפגישה הבאה. ידעתי שכך, ארצה או לא, אשתייך מיד, אהיה חלק ממשהו.

בעלייה אל האוטובוס בחזרה לתל אביב ראיתי תור ארוך משתרך וצלם תמיר ונאה מביים כל פעם אדם אחר הנושא את דגל הליכוד בידו אל מול נופי הגליל. “נו, עכשיו תורך", הפצירה בי מישהי כשראתה אותי חולמת. ניגשתי, אחזתי את הדגל בחרדת קודש וחייכתי אל הצלם. כשהגיע הבחור שאחריי להצטלם, לקח לי רגע לשחרר את הדגל, רציתי לשאת אותו עוד בידי, אפילו דמיינתי שגדעון סער או חבר כנסת אחר מבחינים בי, ניגשים אליי ומתפעלים מאהבת הארץ הטבועה בי, קוראים לי לבוא אליהם ואומרים, “בואי בצל קורתנו, אנחנו נטפח אותך!".

הדבר לא קרה, ודקות אחר כך, כששקית תפוצ'יפס בידי, ישבתי באוטובוס והבטתי בחלון. שירי מחתרות כבר לא היו, את מקומם החליפו ויכוחים פוליטיים כאלו ואחרים. כנראה שנשאנו מספיק ציונה את הנס ואת הדגל, עכשיו זמן לדיבורי מבוגרים - איתם, עד היום, הרבה פחות הסתדרתי. זה מה שגרם לי לפרוש לאחר שלוש פגישות מנוער הליכוד ולחזור בבושת פנים אל השומר הצעיר, שם אגב, הוגדרתי כ"ימנית" לכל דבר, שרשרת מגן דוד על צווארי קטלגה אותי מיד.

***

הכנסתי חזרה את התמונות אל המעטפה ואת המעטפה אל בין דפיו של ספר אקראי וקמתי להתלבש. בן זוגי הציע שניסע לדלית אל־כרמל, לרכוש כמה תמונות יפות לבית החדש ואולי לאכול קצת כנאפה. השמיים לא חייכו אלינו וכך מצאנו את עצמנו מסתתרים בין גגות הבתים ולא מצליחים להיכנס אל החנויות. “את יודעת?", הציע גור, “יש לי דודים פה, בקיבוץ רמת השופט, תרצי לקפוץ אליהם?".

“כל מקום שיספק לי חימום", אמרתי רועדת. שעה אחר כך ישבנו אצל דודיו של גור בתוך בית פסטורלי, קטן ושקט אל מול נוף ירוק בקיבוץ השקט שגם עליו עבר קרע ההפרטה. שתינו תה חם ואכלנו פאי תפוחים. ניגשתי אל ארון הספרים שלהם והתחלתי מעיינת. האמת שדי התביישתי בעצמי, לעומת הרומנים הרומנטיים, ספרי הבישול וכמה ספרי הארד־קור הפוקדים את כוורתי, רפטואר הספרים שלהם היה בוגר יותר, חכם וכמה רמות למעלה, על זה יעיד המדף השלם שהוקדש לחיים גורי.

באמצע הספרייה, במדף השלישי, ליד “והיום איננו כלה", עמדה תמונה קטנה בשחור־לבן ומסגרתה מעץ ישן. בתמונה עמדו דודיו של גור, מחובקים וגאים עם עוד בני קומונה וכולם לבושים בשומריות. “הייתם בשומר הצעיר?", נדרכתי.

“היינו?", צחק דודו, “נסי ‘הקמנו'".

“גם אני הייתי!", התלהבתי וישבתי על ידו. כך, כשגשם זלעפות בחוץ וריח פשטידות בבית, סיפר לי האיש עם השפם והעברית היפה, איך מפצע גדול באה תקומה גדולה עוד יותר. “הייתי גם בליכוד", התוודיתי. הוא צחק ומזג לי עוד תה. “תשתי, יקירה", אמר לי, “מה זה משנה איפה היית? ירצו או לא, לכולנו אותו הפצע". נזכרתי בדגל ההוא שנשאתי, ולרגע התחוור לי שצבעי השומר הצעיר וצבעי היהדות, כולם בדיוק באותו הצבע.