ראשית כל, מדובר בתוכנית מדינית-ביטחונית הטובה ביותר שהוצגה אי פעם בפני ישראל בנושא הפלסטיני, וישראל צריכה לאמץ אותה על כרעיה וקרביה, כולל סעיפים שאולי לא נוחים לנו. זאת תוכנית שמרסקת את הפרדיגמה האוניברסלית – מדינה פלסטינית בגבולות 67’ שבירתה ירושלים המזרחית, ופינוי התנחלויות – שהתקבעה בעולם מאז שיחות ברק־ערפאת, ובקרב מה שהיה “השמאל” הישראלי.

זאת תוכנית שזורקת לפח האשפה את גבולות 67’, מאפשרת לישראל לקבוע את גבולותיה על בסיס הכרה אמריקאית בצורכי הביטחון של ישראל, מכירה בירושלים המאוחדת, מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות, ובכך מוציאה מהשיח המדיני את המונח “הכיבוש”. ככזאת, זאת תוכנית שיש לה קונצנזוס רחב בציבוריות הישראלית (למעט הטיפשים והסהרוריים בשוליים הקיצוניים מימין ומשמאל).

שנית, התוכנית בפועל מחזירה את התנועה הלאומית הפלסטינית לנקודת האפס: אין גבולות 67’, אין “זכות שיבה”, אין את מה שקיבלו כ”מתנות” מברק ומאולמרט (שליטה על כמעט 95% משטח יהודה ושומרון, פינוי התנחלויות, ירושלים מחולקת, חזרה “סמלית” של פליטים, שליטה בהר הבית ובאגן הקדוש). אומנם התוכנית מדברת על מדינה פלסטינית אחרי ארבע שנים, שבירתה היא מזרח ירושלים (במובן של הכפרים, כמו אבו דיס וקלנדיה), אבל על מנת לזכות בפרס הזה על הפלסטינים למלא שורה של תנאים, ובראשם הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית.

מבחינת הפלסטינים זאת כפירה בעיקר, בגידה במהות ובזהות הפלסטינית. יתר על כן, מדינתם תהיה מוגבלת מאוד בריבונות שלה, ובכלל זה לא יהיה לה פיקוח על הגבולות. כל מה שאמרתי עד כה מזכיר לי מאוד את המורשת שהשאיר יצחק רבין בנאומו בכנסת חודש לפני שנרצח: לא נחזור לגבולות 67’, ירושלים תישאר מאוחדת, גושי ההתנחלויות יסופחו, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר תהיה הגבול הביטחוני שלנו; לא תהיה מדינה פלסטינית אלא משהו שפחות ממדינה.

שלישית, רצועת עזה וחמאס. התוכנית מדברת על פירוק חמאס מנשקו, פירוז הרצועה וחיבורה ליהודה ושומרון באמצעות מנהרה. לדעתי, זהו ממש חלום באספמיה. מי יפרק את חמאס? זה לבד מנבא רעות לתוכנית.

רביעית, אבו מאזן וההנהגה הפלסטינית, כדרכה ההיסטורית בקודש, לא רק ידחו את התוכנית, אלא ינסו להילחם בה, והאיומים שלהם מרקיעים לשחקים. יש להם שתי בעיות: האחת, אין להם תמיכה של מדינות ערב, שלמעשה נטשו את הפלסטינים; השנייה, למעט טרור עממי מוגבר, קשה היום לגייס את הרחוב הערבי לאלימות ארוכת טווח. מי שכן יוכלו להפעיל אלימות אלו הם חמאס והג’יהאד האסלאמי ברצועת עזה. האם באופן פרדוקסלי תוכנית המאה תייצר אלימות כזאת מרצועת עזה, עד שזה יביא אותנו ל”רגע האמת” לגבי עתיד חמאס ברצועה? אני רואה שתי סכנות אפשריות נוספות: הראשונה, שהפוליטיקאים שלנו לא ידעו להתמודד עם האתגר הגדול שניצב עכשיו בפני המדינה; והסכנה השנייה, שטראמפ לא ייבחר שוב בנובמבר. יש להתפלל שייבחר.

חמישית, האם לספח עכשיו את בקעת הירדן? לא רצוי, בגלל הסיכונים הרבים. אם כבר, אז רצוי לספח את מעלה אדומים או את אחד הגושים. פחות סיכונים, יותר קונצנזוס.

ולסיום, במבט כולל: התוכנית באה שעה שישראל מצויה בעמדת כוח אזורית, מדינות ערב בצרות צרורות, ארצות הברית מצויה בעמדת השפעה באזור שלא הייתה לה בעבר. ומעל לכל: לא לשכוח לרגע שהבעיה היא איראן.