המסעות המרתקים ביותר שלי היה לקובה ולסיציליה. יש גם מסע לישראל אחרי שלא הייתי בה עשר שנים, אבל מוקדם מדי להביע דעה. בעיקר משום שאין לי מושג קלוש מה אני רואה. הזיכרונות המרצדים העלו שלסיציליה נסעתי בשליחות "מעריב" עם דודו גבע לפני 25 שנה בדיוק. בעת ששהינו באי הפרוע, מלאו לו 45. בפברואר ימלאו 15 שנה למותו.

בדרך כלל נסעתי עם צלם. בעיקר מיכה קירשנר, שגם הוא איננו. ישראל מזכירה לי שחבריי הקרובים וקבוצת ההתייחסות המיידית שלי אינם. מתו מוקדם מדי. לסיציליה הצעתי לקחת את גבע. זה לא היה רעיון מקורי, אבל חשבתי שיהיה מעניין יותר אם מאייר מחונן יהיה מופקד על הצד הוויזואלי. איכשהו העברתי את זה.

מה שקרה בדרך למטוס היה דרמה עיתונאית שגורה: גבע אייר מודעה למפעל הפיס שהתפרסמה בכל העיתונים חוץ מ"מעריב". כמו כן, הייתה טענה שהוא היה בלעדי לעיתון ולא קיבל רשות. כך קרה שבדרך למטוס צלצל הטלפון שלי. עופר נמרודי רתח מזעם. לא היה מצב מבחינתו שדודו ייסע על חשבונו לסיציליה. גם לא על חשבון אחר. רציתי את גבע איתי מטעמים רבים. גם משום שלא אהבתי לטייל לבד. הוויכוח עם נמרודי נגמר  בכך שהוא הסכים לסגור את החשבון עם גבע עם שובו, אבל משך את המימון. באקט לא הרואי ודיסקרטי, לא שיתפתי את דודו בפרטים ושילמתי על חלקו בעצמי. זה היה אגואיסטי לחלוטין. ידעתי שייצא משהו טוב.

***

הגענו לסיציליה בעיצומו של גל ונדטות של המאפיה בקרובי משפחתו של תומאסו בושטה, מאפיונר שישב בכלא האיטלקי והראשון שהפר את האומרטה. בושטה זימר כמו קנרית, והמשטרה אספה את הדונים כאסוף ביצים עזובות. כך הגיע לקלבוש גם טוטו רינה, הקאפו די טוטי קאפי של סיציליה. בסוף פברואר 1995 חיסלה המאפיה זוג בכפר קורליאונה. שתי יחידות חיסול ארבו לפיאט אונו של הזוג וריססו אותם באש אוטומטית. ב־8 במרץ, ארבעה ימים לפני נחיתתנו בקאטניה, נרצח דומיניקו בושטה, אחיינו של תומאסו "המזמר". בושטה היה קרוב המשפחה ה־13 שחוסל. לעניות דעתנו מיד כאשר למדנו את הנושא על בוריו, התכוונה המאפיה המקומית למחוק את משפחת בושטה כולה, כולל דודנים מדור שלישי וחיות מחמד. בשבוע שבו היינו באי המצולק, חלפו על פנינו שלוש לוויות. שתיים נראו מעשה ידי הטבע; אחת הייתה מעשה יד אדם.

צעיר סיציליאני, כלל לא בושטה, נורה בטעות. זה היה הלילהאמר של פלרמו. מקרי המוות התכופים והברוטליים לא השפיעו על התיאבון שלנו. ככה זה כאשר גויים רוצחים גויים. בקטע הזה היינו מחסידיו של מנחם בגין. כאשר חלפו הארונות על פנינו, הרכנו ראש בדרך ארץ - ובעיקר שלא יחשדו בנו חלילה כי אנחנו נצר לבושטה - ומיד הזדרזנו לטרטוריה הקרובה.

סיציליה אינה שרועה על גבה, נאנחת בתשוקה כוזבת ומנסה לפתות את התייר. יש לה אינטגריטי אמיתי, ומי שרוצה לנצח אותה חייב להתאמץ. עריה הגדולות, לפחות מבחוץ, נראות כמו גיבוב שיכונים ישראליים מוכי דודי שמש ואנטנות שמוטות, אבל בכל חדירה יתגלו לכם עיר עתיקה, שכיות חמדה, שווקים מרתקים שהיו גורמים לשרי אנסקי לנשום באופן לא סדיר ולאהרוני לנתר במקום, ושפע גסטרונומי שקשה להמציא כמותו.

דודו גבע. צלם : ראובן קסטרו
דודו גבע. צלם : ראובן קסטרו

קסטיליאני הוא כפר קטן למרגלות האטנה ונסענו אליו כדי לאכול במסעדה רבת המוניטין "ל'אוליבטו". לא מצאנו אותה בסמטאות הצרות והתלולות כפי שהובטח, וגבע שטח את מצוקתנו בפני קרביניירי חביב. הלה קפץ לג'יפ שלו והוביל אותנו, מרחק עשר דקות נסיעה ממרכז הכפר, למסעדה. כפוף ללוזרים חינניים, הכינוי שגבע הכתיר בו אותנו, היה סגור. את השער פתח בחור שהיה צעיר מכדי להיות שוטה הכפר וכנראה שהיה סטאז'ר. לי הוא הזכיר את בנו של הרוצח הסיציליאני ב"הסנדק 3" שהיה נוער כחמור כדי לשעשע את דון אלטובלו.

"אוכל", אמרנו לו, "עכשיו". יותר גבע ממני. נחישות ירושלמית שגבלה בשבירת מוסכמות שאפיינה את המסע המשותף.

"לא אוכל", ענה המתמחה, "לא עכשיו".

כמובן שהשיחה התנהלה באיטלקית. מיד כשנחתנו הסתבר שגבע דובר איטלקית שוטפת לשיטתו, קביעה שערורייתית שהביאה אותנו יותר מפעם אחת אל עברי פי פחת ויותר.

"מתי?", שאלנו.

הבחור זקר ארבע אצבעות מתוך ארבע. השעה הייתה שתיים בצהריים.

ראה, אמרתי לידידי המריר, באיטליה לא אוכלים בארבע. זה אי מסודר. אוכלים צהריים, אוכלים ערב, אין ארבע. יש סייסטה. מצד שני זכרתי את התיאורים המופלאים של האוכל במסעדה וחשבתי שכדאי לחזור. היה עלינו להרוג שלוש שעות. אחרי שטיפסנו על האטנה והשלכנו כדורי שלג זה על זה, הסתבר לי שבאותו יום מלאו לדודו 45 שנה. אילו ידעתי שעשר שנים לאחר מכן הוא ימות בחטף, הייתי נותן יחס טוב יותר. אבל כל יחסינו במרוצת השנים היו בעיקר קולגיאליים. נשמרנו מהסתחבקות אבל הנחנו לא מעט אבני יסוד יחד. במהלך השנים אייר אותי גבע מאות פעמים למדורים שונים, חוץ מהכיף הפרטי שלו שבא לידי ביטוי ב"רון קדמון" ולעימות הפומבי המתוקשר בינינו. מהאיורים ההם יש לי אחד בלבד. כדי לחגוג קנינו לחם איטלקי טוב, זיתים סיציליאניים, שני סוגי קופה, חריץ גבינה מפולפלת ונתח פרמיג'אנו ריחני. מצאנו קרחת יער קטנה על צלע הר ועשינו פיקניק. מייקל ואפולוניה.

בארבע התייצבנו כמו נמרים ב"ל'אוליבטו". שוטה הכפר העתידי חייך אלינו את חיוכו העקום. ארבע? הוא לא זכר על מה אנחנו מדברים. לא היה לנו סיכוי לראות פירור לפני תשע.

"עד כאן", אמרתי לגבע, "כשל כוח הסבל. לא ישטו בנו עוד".

"מה אתה מציע?", שאל.

"אני לא מציע כלום, אני רוצה לאכול".

מצאנו את עצמנו דוהרים אל עבר סירקוזה, שזה בערך כמו להחליט בבן יהודה בתל אביב שבא לכם לאכול אנטרקוט אצל הרומני בבאר שבע. בהנחה שבין תל אביב לבאר שבע מתוחה אוטוסטרדה סיציליאנית. אין היגיון גיאוגרפי בטיולים הללו, אז דהרנו. את המסעדה המהוללת "יוניקו" בסירקוזה לא מצאנו. שני צעירים בפיאט חבוטה גילו כלפיי נדיבות חשודה. סעו אחרינו, אמרו, אנחנו ננווט.

"זו מלכודת", אמרתי לגבע, "זה ייגמר רע".

על צוק שומם עם ים סוער לרגלינו, אחרי מרדף חוצות מסמר שיער, עצרו השניים את מכוניתם והתקרבו אלינו.

"תברח!", צעקתי לגבע, "תברח!".

כל אחד מהגומבאס תפס לנו חלון ופטפט באיטלקית.

"אני רואה את המסעדה", נזעקתי, "למה אתה מדבר איתם? הם רוצים את הכסף שלנו".

השארנו אותם עומדים מחזיקים אוויר.

אכלנו ספגטי בפירורי לחם מטוגנים ואנשובי טחון, ספגטי ברוטב עגבניות וטונה טרייה, דג באס הסלע ברוטב עגבניות, זיתים וצלפים. שתינו יותר מדי יין והשתכרנו. איך אני יודע? כי סיפרתי לגבע בדיחה מהתחום האוראלי והוא געה בצחוק עד שהמשקפיים שלו התרטבו. הסרנו את המשקפיים ובכינו מצחוק. הזוג הגרמני שסעד לידינו - הוא היה טייס בלופטוואפה והיא הייתה מפקדת סטאלאג - הביט בנו במבט עקום.

***

לכפר קורליאונה נכנסנו בדם קר ובדעה צלולה. הייתה לנו תחושת בטן שהקוראים, גם אלה שלא ידעו שקורליאונה הוא מקום אמיתי, יחמירו איתנו אם לא נבקר בו. הכביש היה צר ומתפתל וככל שהפך צר וגבוה יותר, כך הלכו והחמירו הבעות פניהם של הכפריים מסביב. כאילו חבל הארץ הקשוח הזה, שלא במקרה נבחר לשמש רקע סיפורי כה עשיר, נרשם בתווי הפנים המחורצים והקודרים של איכרים נמוכים, מוצקים ונרגנים, שדורות רבים של כובשים אכזריים שדדו אותם ורדו בהם. זה מקום ללא תואר וללא הדר. סמטאות תלולות ללא השיק הסקסי של טארומינה, המתנקזות אל הפיאצה הבלתי נמנעת כאשר אור השמש השוקעת מאריך את הצללים שפסלי הקדושים מטילים על רצפת האבן האפורה. אינך זקוק לסרטים ולספרים כדי להבין שסיציליה היא אי אלים, שחיי אנשים מסוימים נחשבים בו כקליפת השום.        

מכל המקומות בסיציליה, קורליאונה היה המעיק והדוחה מכולם. כפר לא ידידותי, שניכר בתושביו המעטים שנמאס להם מעדרי תיירים העולים לרגל בתקווה שיראו מישהו דומה למרלון ברנדו עם צמר גפן בלחיים. השמש שקעה על הכפר, ובכיכר המרכזית התגודדו גברים מכורבלים במעילי עבודה בקבוצות שיחה קטנות. מדי פעם התנתק מישהו מקבוצת השיחה שלו ונע כשליח של דבר עבירה. חשוב לדעת שקורליאונה הוא היישוב הראשון בעולם במספר רציחות שנתיות לנפש. שיא מפוקפק למקום כה קטן וחדור נקמת דם.

נכנסנו לאספרסו בר הסמוך, שכמובן לא דמה כלל לאותם מוסדות אספרסו תל־אביביים. דון דודו, בהתרסה הקיומית שהנחתה אותו תמיד, ביקש מיד להשתין.

"עזוב", הפצרתי בו, "בוא נזמין קודם שני אספרסו באלפיים לירה כדי שנוכל לתת שתן בשלום".

"אל תהיה פחדן", הוא ענה לי ושאל את בעל הבית איפה עושים פיפי.

בשעה שגבע רוקן את שלפוחיתו העשויה ללא חת, מצאתי את עצמי ניצב בפקעת ריחנית וצפופה של קורליאונים חמורי סבר שהחלו, לאט־לאט אבל בטוח, לזהות כי מישהו שונה ולא שייך התגנב לעולמם המסוגר. שוטה כפר הניח את ראשו על כתפי וניסה שעה ארוכה להצית סיגריה מהצד של הפילטר. אף אחד לא הציע לו להפוך את הסיגריה. שתינו את האספרסו הטוב ביותר שהיה לנו בסיציליה ונשענו בנונשלנטיות על דלפק הנחושת הממורק. האספרסו היה משחה סמיכה וחריפה שרעמת קרמה עיטרה חצי סנטימטר של נוזל ששכן בתחתית ספלון כבד. לגמתי מהר והבהרתי לגבע שעדיף להתחפף.

"מה יש לך?", אמר כובש הכותל, "קורליאונה זה אחלה, סבבה ועלא כיפאק".

"יכול להיות", אמרתי, "אבל שוטה הכפר מודד אותי להרוג 14 ב'הסנדק 4'. אתה יכול להישאר אם אתה רוצה. יזהו אותך לפי השיניים".

הבעיה הקיומית הגדולה שלנו, ככל שהטיול התארך והמזג השונה שלנו גרם לחיכוכים ומתחים שכמעט הבשילו לתגרת ידיים, הייתה העובדה שגבע חשב שהוא יליד נאפולי מבחינת השפה. אני מופנם ומסוגר, וגבע בעבע כמעיין המתגבר ושחר מגע עם הזולת. בניגוד להסכם בינינו, שלפיו לא מוציאים את הראש מהחלון וצועקים "סקוזי!" ולא מושכים בשרוולו של הסיציליאני הסמוך ושואלים אותו במין לדינו־אספרנטו בהגייה איטלקית איך מגיעים למסעדה בפיאצה, גבע עצר ו"סקוזי!".

כל טמבל יודע שבסיציליה לא שואלים איך מגיעים. זה חלק מהאומרטה. הם לומדים מינקות שהאיש החביב ברנו השחורה ששואל אותם איפה גרה לוצ'אנה פנזרוטי, עלול להיות המוציא להורג שלה. לכן הם לא עונים אף שגבע לא נראה כאיש־הדק של המאפיה.

"איפה אמרת שהטרטוריה שלך?"

"פיאצה מרלינה", אמרתי.

"סקוזי, דונדה אסטה לה פיאצה מרגרינה?"

"לא מרגרינה, מרלינה", בכיתי לידו מכורבל כעובר, "מרלינה".

מישהו ענה לנו בצרור בלוע ולא מובן.

"פרגו", אמר גבע, שזה בבקשה באיטלקית.

"גראצי", בכיתי, "תגיד גראצי".

"אני מרגיל אותם לסלנג חדש", הוא אמר, "עד שנגמור איתם תראה שכולם בסיציליה יגידו פרגו".

***

בשלב הסופני במסע התקלקלו היחסים הבינאישיים במכונית וקיבלו גוון מכוער. אחרי יותר משבוע יחד הפך ירח הדבש לשגרה מרה. דון גבע היה מצונן כמו שפן. הוא משך באפו, כחכח בגרונו והשתעל כמו חולה שחפת. במתח המעיק הזה הפך אותי העישון שלו לקורבן פסיבי. הוא הצית סיגריה גם כאשר בחוץ השתוללה סופה וסירב לפתוח חלון. במהירות של 150 קמ"ש הוא שאל אותי דקה לפני הפנייה איפה פונים ימינה. לא סקרן אותי לדעת כיצד אני מצטייר בעיניו. לכן הוא צייר אותי שנים באכזריות עולצת, כג'מוס מזוקן עם הבעת פנים מרירה שכרסו בין שיניו ועיניו החשדניות הקטנות מסתתרות מאחורי משקפי שמש. לכן חשבו שנים שאני ג'ונתן פולארד. זה כאב כהוגן, בעיקר כאשר רזיתי.

בלילה האחרון הצלבנו חרבות. זה היה בקאטניה וכשל כוח הסבל. אחרי שמשך עשרה ימים כיוונתי בידע אנציקלופדי למסעדות הטובות באי, חרב המעיין הגסטרונומי שלי. הייתי עייף ומותש ורציתי הביתה. ועדיין היינו צריכים לאכול ארוחת ערב אחרונה. הייתי נטול העדפה.

"תפתיע אותי", אמרתי.

גבע תפס שיחה עם פקידת הקבלה במלון שחזיית הפלא שלבשה דיברה אליו.

"לא תאמין", אמר, "היא ממליצה על 'דה רנלדו', מרחק הליכה מהמלון".

"מתאים לי".

"היא איטלקייה מקומית שנשואה לאינג'ינר אמריקאי שנשאר באי אחרי 'מלכוד 22'. בעלה היה הנווט של יוסריאן".

"אני חושש שהתחרפנת אבל לא אכפת לי".

הגישו נקניקים על קרש חיתוך.

"אם תביט היטב", אמרתי לגבע, "ודאי תבחין שלכל נקניק יש טבעת שחורה המקיפה את הבשר האדום. זה נקרא נקניק מקולקל. תאכל מצדי, אבל תברר קודם איפה חדר המיון הקרוב".

"המסעדה מלאה מקומיים. תראה איך הם זוללים".

פיניטו לה קומדי. עד היום אני מתעורר בלילה בשאגות צחוק, נזכר בגבע ומצטער. אינני יכול לסלוח לעצמי שלא הייתה איתנו מצלמת וידיאו. דורות של גבע ומיברג היו חיים מהתמלוגים.