כמה התביישתי לפתוח את העיתון של השבוע שעבר. בדרך כלל אני רצה אל הדלת ומסירה מידיתה את העיתון. יש טורים ספציפיים שלהם אני כל כך מחכה, לראות איך יצאו אחרי עריכה, איור והדפסה, עד שקשה לי להפגין עדינות אופיינית של אנשים כותבים. עד כדי כך שגם אחרי שש שנות כתיבה אני עדיין קורעת את שקית עטיפת העיתון ומחפשת את הטור שלי כאחרונת הנרקיסיסטיות.

אבל לשישי של השבוע שעבר לא חיכיתי כלל וכלל. הדברים שכתבתי על העצבות הנוראית, פאתי הדיכאון, הבלבול שתקף פתאום וחוסר האושר המשווע, נכתבו בשעת דמעות ואי־ודאות. אבל מאז חלף שבוע שבו יצאתי, ביליתי, פגשתי אנשים, בהם גם את הפסיכולוגית שלי וגיבשתי לעצמי מסקנה אחת או שתיים. ופתאום, כשהגיע השישי הנורא והטור עם המילים האובדניות, התביישתי, חזרתי אחורה באחת, וכשפתחתי וקראתי אותו, באו שוב הדמעות, כמו לא עשיתי כברת דרך, והחזירו אותי אל נקודת המוצא הלא נעימה.

“חבל שכתבתי את זה", מלמלתי לעצמי כשטיגנתי את הקציצות לארוחת הצהריים. “למה הכל פרוץ אצלך? הכל חייב להיות מוחצן כל כך?", חשבתי לעצמי כשקיפלתי את הכביסה. “ומה יקרה אם תפגשי את השקט שלך?", הדהדו בי מילותיה של הפסיכולוגית כששטפתי את הרצפה.

כשהבית הדיף ריחות של ניקיון ותבשילים, ובן זוגי נכנס בדלת עם זר הפרחים לשבת, הבנתי שחלפו כמה שעות מבלי ששמתי לב. נשקתי לו. “את אשתי ורק אשתי", הוא לחש לי, מבקש להראות לי את עצמו, להוכיח שברכבת החיים של החיים הללו לא עוזבים במורדות, והוא לא יעזוב אותי כשם שאני לא עזבתי אותו. “נכון? תגידי שאת אוהבת אותי", ביקש בצורה לא אופיינית לו, בדרך כלל אני אומרת עוד לפני שהוא שואל. “ברור שאני אוהבת אותך", חיבקתי אותו, ולבי הלם בחוזקה כששמעתי את הסלולרי שלי מתריע בכל כמה דקות על עוד מייל שהגיע מכם, קוראי "מעריב", שדאגו לשלומי.

מישהי כתבה לי שאני צריכה לגלות את האלוהים שבתוכי, הוא אינו קשור לדת ולבריאת העולם, יש בו זוהר שונה, שיציף אותי באור אם רק אתחבר אליו ואדבר איתו - נזכרתי שפעם נהגתי להתבודד ולשוחח איתו, כבר זמן ארוך שלא עשיתי זאת. אהוד לוטם, האיש שמתקרב לגיל 100 יותר מלגיל 70 ואחד מקוראיי האהובים, כתב לי שמותר להיות עצובה לפעמים וביקש לנחם. עוד מישהי כתבה לי שאתן לבן זוגי את השרביט, שלא אפחד להגיד כשכואב וכשרע, ואראה איך ברגע יוצא ממנו אדם חדור מטרה שטרם הכרתי.

שי גולדשטיין, השדר שפעם קרא לי מעל גלי הרדיו וצעק “גברת מוסרי! לא על כל סבתא מרוקאית צריך לכתוב סיפור", והצחיק אותי למוות, כתב לי תגובה מרגשת ואף הוסיף: “אם תפגשי את עצמך באמת, תראי שזה לא כל כך נורא, אל תפחדי", וריגש אותי עד כלות.

יא אללה שלי, שש שנים אני כותבת אליכם ומעולם לא באמת ניהלתי איתכם שיחה, אני כמו ספר פתוח לפניכם, מונולוג ארוך של עשרות טורים ושתיקה מבינה ומכילה מכם. ופתאום, ודווקא בטור ההוא, שפחדתי ממנו כל כך, שהתביישתי בו (ועודני קצת) ושפרשתי בו את כל מה שקשה, השמעתם את קולכם, אחזתם בידיי גם אם וירטואלית, והצעתם לי מיטה נוחה להניח בה את הראש עד יעבור זעם וכאב. תודה על זה.

***

קראו לה מריה והיה לה הכל, משום שהייתה בת יחידה, היא זו שירשה את כל היופי מאמה ואת תבונתו הרבה של אביה, ועל אף הנתונים הללו, הציונים הגבוהים שבהם סיימה את האקדמיה והשכונה הטובה שבה נולדה, בחרה לעצמה מריה צריף קטן שהיה פעם צימר לזוגות שלא על פי הספר, שבאים אליו לתנות אהבים לשלוש שעות ומשאירים מעטפה עם כסף בתיבה שבחוץ, ושם בנתה את ביתה. “את בטוחה שאת רוצה לקנות את זה?", שאל שוב בעל הנכס ההוגן רגע לפני שעלה על הטנדר ונסע משם לתמיד, “מבודד פה ולמקום אין זיכרונות טובים".

“אני בטוחה", אמרה והגישה לו את המעטפה עם זיכרון הדברים. “קח, שכפלתי גם בשבילך", אמרה.

“את יפה", לחש כדי שאשתו המחכה בטנדר בקוצר רוח לא תשמע חלילה, “את בטוחה שפה תרצי לגור?". “הכל בסדר", חייכה מריה ונופפה לאשתו, “דרך צלחה", בירכה אותם ורק חיכתה שייסעו כדי שתוכל להיכנס לביתה החדש.

במשך חודשים ארוכים, בין טלפונים זועמים מהוריה המבקשים שתחזור הביתה או לפחות שתמצא לעצמה בית בתוך בניין עם קודן ואולי שומר, הם אף מוכנים לעזור אם צריך, לבין העבודה היומית בחממה האורגנית בקצה המושב, ריהטה מריה את הצימר. בכניסתו הניחה המון אדניות שבהן שתלה עשבי תיבול וצמחי מרפא, ואת שטח האדמה אל מולו גידרה. את הגדרות קישטה בסרטים צבעוניים ובאדמה שתלה פרחים רב־עונתיים, כדי שיהיה לאדמה שמח בכל השנה.

בצימר הקטן תלתה תמונה אחת שלה מגיל 5 או 6 מנגנת על פסנתר ישן, ומאחוריה אמה מביטה עליה בעיניים נוצצות. את המיטה הציעה בסדין שרקמה עליו עצמה. היה לה הכל למריה. סיר אחד, מחבת אחת, כמה כפות ומזלגות, שעון מקרטע שלפעמים היה דובר אמת ולפעמים מבלף, פטיפון שתיקן לה מישהו שפעם אהב אותה ומקרר קטן עם מעדנים שאהבה.

בבקרים, כשהתעוררה, עוד לפני שצחצחה את שיניה והברישה את שערה, יצאה אל החוץ, לנשום אוויר טבע נקי ולבדוק מה נולד הפעם, צמח, עשב שוטה, תבלין מחיה או פרח מקשט. והטבע, כמו מעריך את האישה שלא הרסה אותו, שנותנת לו יד כשבאה הבצורת ומשקה בעצמה, שעודרת את אדמתו בעדינות ושיושבת בחיקו ומלטפת את חולותיו בתשוקה, גמל לה מדי יום, אף פעם לא השיב פניה ריקם והצמיח לה משהו בכל 24 שעות. היו לילות, בפרט אחרי שהייתה מסיימת לגמוע ספר שנגמר באהבה או במשהו שדומה לה, שבהם התעוררה תשוקתה לגבר, לאיש שיחבק, לא את בדידותה - כי כלל לא הייתה בודדה, אלא את גופה, שייגע בה כמו שהיא נוגעת בטבע ואולי, בבוא העת, שגם היא תצמיח לו פרח או פרי. לא כל 24 שעות, אבל אולי מדי כמה שנים. ובכל זאת, ידעה שהמחיר יקר מדי והפרחים שפורחים לה עכשיו, גם בלב, לא בטוח שיצמחו כשמישהו אחר יבקש אותה לעצמו.

בלילות האלו, רוויי התשוקה העצורה והפוחדת, קמה ממיטתה, הניחה תקליט אינסטרומנטלי על הפטיפון הירוק ושכבה שוב במיטה. את ידה הענוגה, זו שהפיקה מנגינות יפות מהפסנתר הישן, הכניסה תחת שמלתה, את עיניה עצמה ודמיינה עד בא האושר המיוחל שאחריו שנתה הייתה נינוחה ושלווה יותר. ומה יודעת מריה שאנחנו לא? מה סיפרו לה החיים שחסכו מעמנו? אולי על שמחת הפשטות, אולי היא, בניגוד אליי ואליכם, מבינה שכל פרח קטן, כל מנגינה יפה, כל סיפוק מיני או לא וכל חופש שאפשר להשיג מהעולם הכובל הזה הם אושר. 

יום אחד אולי אעז, אסע אליה, אדפוק על דלתה או אפגוש אותה משקה את האדמה בגינה ואגש אליה בצעדים מהוססים, היא לבטח תחייך חיוך יפה וצחור שיניים ומיד אחרי שאתגבר על קנאתי אשאל אותה מי לימד אותה שהאושר לא תלוי באחר אלא בה בעצמה? והיא בטח תספר לי ותנסה ללמד אותי, ואז ניסע יחד אל החממה, והיא תפקיד בידיי שתי אדניות יפות ותלחש “כל יום תשקי קצת, בנביטה הראשונה, תביני".

וכך אעשה, ובנביטה הראשונה אחייך וסוף־סוף אבין.