השבוע נכנס לחיינו במפתיע הביטוי "מפעל חיוני". הודעה מגומגמת ולא ברורה של פיקוד העורף בבוקר חיסולו של בכיר הג'יאהד האסלאמי בהא אבו אל־עטא הכריחה ישראלים רבים לבדוק אם עליהם ללכת לעבודה או להישאר בבית. לא היה ברור אם מדובר בהמלצה או בחובה, מי ישלם את עלות יום העבודה לעובדים שלא יעבדו ומהי מידת ההבנה שיגלה הבוס להיעדרות. גם דוברי פיקוד העורף שהתארחו בשידורים המיוחדים לא ידעו לתת את כל התשובות על שאלות אלו.
מאוחר יותר עדכן פיקוד העורף את ההנחיה והתיר לאנשים ללכת לעבודה, אם קיים מרחב מוגן - מה שגרם להגברת הכאוס ולהרגשה שמישהו בפיקוד העורף לא חשב לעומק על ההשלכות שמשמעותן בין היתר השבתת המשק הישראלי.
בהודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשלצדו הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש שב"כ נדב ארגמן, הוא חשף שההחלטה לביצוע הפעולה בעזה התקבלה לפני עשרה ימים. לפיקוד העורף היה די זמן כדי להעריך את ההשלכות של הפעולה ולדייק במסרים המועברים לאזרחים, ועדיין הבלבול שלט. אבל מתברר שהסיבה לכך אינה נעוצה רק בהתנהלות פיקוד העורף כשלעצמה אלא גם בעובדה שפעילותו אינה מוסדרת בחוק.
פיקוד העורף פועל כיום בתור הגוף שהחליף את הג"א, אך בלי לעדכן את חוק ההתגוננות האזרחית התשי"א-1951. כך, אם למשל תחליטו לעבור על הנחיות פיקוד העורף, לא תואשמו כמי שעברו על החוק. מובן שכדאי ורצוי להישמע להנחיות, והימים האחרונים מוכיחים מעבר לכל ספק שהן מצילות חיים, אך העובדה שסמכויותיו של פיקוד העורף אינן מעוגנות בחוק משפיעה על יכולתו לתת הוראות לציבור בכלל ובעת חירום בפרט.
הבעיה נוצרת כשפיקוד העורף מדבר לא רק על דברים שמתייחסים במישרין להצלת חיים, כמו כניסה לממ"ד בזמן אזעקה, אלא גם על תחומים רחבים יותר כמו עבודה ועסקים. לצורך כך הקימו את רח"ל - הרשות לשעת חירום, שלאחרונה סופחה לפיקוד העורף. בהיעדר סמכות חוקית וחוק מוסדר, הציבור הישראלי ישלם את המחיר, שלפי הערכות הגיע השבוע למאות מיליוני שקלים (רק אובדן ימי העבודה של תושבי הדרום מוערך ב־100 מיליון שקלים, לא כולל תושבי שאר חלקי הארץ שנעדרו מעבודתם ביום שלישי השבוע).
מאז מלחמת המפרץ לא ניתנה בישראל הנחיה גורפת באשר להיעדרות מהעבודה ולסגירת עסקים מתל אביב דרומה, וגם אז היא ניתנה לנוכח המחשש שהמדובר בטילים בעלי ראשי נפץ כימיים. ההנחיה הפעם הייתה חריגה גם לאור העובדה שבעוטף עזה וביישובי הדרום התושבים מגיעים לעבודה גם בימי לחימה וסבבי הסלמה פעילים ושוהים במרחב המוגן בעת הצורך. אלא שהפעם ההיסטריה והפאניקה פגעו לא רק בהרתעה הישראלית אלא גם בחוסן הכלכלי של המשק הישראלי, ובעיקר בעסקים הקטנים והבינוניים בדרום הארץ.
# # #
מי שהסתובב השבוע במרכזי הקניות והעסקים בדרום ישראל נתקל בתריסים מוגפים, עסקים סגורים ועובדים שלא הגיעו לעבודה, למרות קיומו של מרחב מוגן בבית העסק או במפעל, שלעתים הוא מוגן יותר מזה שיש בבית. בשיחות שערכתי עם בעלי עסקים התרשמתי שהאיום הכלכלי גובר מבחינתם על האיום הרקטי. סגירת העסק אחרי חודש אוקטובר, שהיה גדוש בחגים ומחוסר בימי עבודה, עלולה להיות קריטית לרבים מהם. אובדן הכנסות ופדיונות שצנחו במאות אחוזים פגעה במישרין בתזרים המזומנים שלהם, והטלפונים מהבנק שמציע הלוואות לא איחרו להגיע.
בעלי עסקים שהתקשרו לפיקוד העורף כדי שיאשר להם לפתוח את העסק ויאפשר לעובדים להגיע, הופנו לרשויות המקומיות, ואלה החזירו אותם לפיקוד העורף. הרושם שהתקבל הוא שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות.
את התשלום בעבור ימי העבודה לעובדים שלא הגיעו לעבודה ישלמו המעסיקים, אך המדינה תחזיר להם את הכסף הזה (אם כי לגבי מרכז הארץ עדיין לא ברור מי יישא בהוצאה). אך מעל הכל מטרידה את בעלי העסקים שאלת הפיצוי על אובדן ההכנסות. הפיצוי אינו מכסה את הנזק האמיתי, אלא רק את החלק היחסי של ההפסד. גם פה הוא פונקציה של מרחק בית העסק מעזה וגם יש תחומי עיסוק שבהם נושא הפיצויים טרם הוסדר.
לאחר סבב הלחימה הנוכחי נראה שבעלי העסקים הקטנים והבינוניים בדרום ייאלצו לצאת בעצמם לסבב לחימה מתיש לא פחות: ההליך הבירוקרטי שמצפה להם כנגד המדינה - עד שיזכו, לאחר חודשים רבים, לפיצוי זעום.
המשק הישראלי אינו יכול להיות בן ערובה של המבצעים הצבאיים, והאתגר הגדול של המערכת הוא לבנות מנגנונים שיאפשרו לו להתנהל באופן המיטבי גם בעת לחימה. להיבטים הכלכליים יש השלכות ישירות על החוסן האזרחי, ולכן כל נושא הפיצויים צריך להיות מוסדר בחוק, כדי למנוע חוסר בהירות ולוודא שבתהליך קבלת ההחלטות יהיה מי שיתכלל את כל ההיבטים באופן שיאפשר לספק מרחב מוגן לעסקים קטנים ובינוניים בפרט ולמשק הישראלי בכלל.
מאוחר יותר עדכן פיקוד העורף את ההנחיה והתיר לאנשים ללכת לעבודה, אם קיים מרחב מוגן - מה שגרם להגברת הכאוס ולהרגשה שמישהו בפיקוד העורף לא חשב לעומק על ההשלכות שמשמעותן בין היתר השבתת המשק הישראלי.
בהודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשלצדו הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש שב"כ נדב ארגמן, הוא חשף שההחלטה לביצוע הפעולה בעזה התקבלה לפני עשרה ימים. לפיקוד העורף היה די זמן כדי להעריך את ההשלכות של הפעולה ולדייק במסרים המועברים לאזרחים, ועדיין הבלבול שלט. אבל מתברר שהסיבה לכך אינה נעוצה רק בהתנהלות פיקוד העורף כשלעצמה אלא גם בעובדה שפעילותו אינה מוסדרת בחוק.
פיקוד העורף פועל כיום בתור הגוף שהחליף את הג"א, אך בלי לעדכן את חוק ההתגוננות האזרחית התשי"א-1951. כך, אם למשל תחליטו לעבור על הנחיות פיקוד העורף, לא תואשמו כמי שעברו על החוק. מובן שכדאי ורצוי להישמע להנחיות, והימים האחרונים מוכיחים מעבר לכל ספק שהן מצילות חיים, אך העובדה שסמכויותיו של פיקוד העורף אינן מעוגנות בחוק משפיעה על יכולתו לתת הוראות לציבור בכלל ובעת חירום בפרט.
הבעיה נוצרת כשפיקוד העורף מדבר לא רק על דברים שמתייחסים במישרין להצלת חיים, כמו כניסה לממ"ד בזמן אזעקה, אלא גם על תחומים רחבים יותר כמו עבודה ועסקים. לצורך כך הקימו את רח"ל - הרשות לשעת חירום, שלאחרונה סופחה לפיקוד העורף. בהיעדר סמכות חוקית וחוק מוסדר, הציבור הישראלי ישלם את המחיר, שלפי הערכות הגיע השבוע למאות מיליוני שקלים (רק אובדן ימי העבודה של תושבי הדרום מוערך ב־100 מיליון שקלים, לא כולל תושבי שאר חלקי הארץ שנעדרו מעבודתם ביום שלישי השבוע).
מאז מלחמת המפרץ לא ניתנה בישראל הנחיה גורפת באשר להיעדרות מהעבודה ולסגירת עסקים מתל אביב דרומה, וגם אז היא ניתנה לנוכח המחשש שהמדובר בטילים בעלי ראשי נפץ כימיים. ההנחיה הפעם הייתה חריגה גם לאור העובדה שבעוטף עזה וביישובי הדרום התושבים מגיעים לעבודה גם בימי לחימה וסבבי הסלמה פעילים ושוהים במרחב המוגן בעת הצורך. אלא שהפעם ההיסטריה והפאניקה פגעו לא רק בהרתעה הישראלית אלא גם בחוסן הכלכלי של המשק הישראלי, ובעיקר בעסקים הקטנים והבינוניים בדרום הארץ.
# # #
מי שהסתובב השבוע במרכזי הקניות והעסקים בדרום ישראל נתקל בתריסים מוגפים, עסקים סגורים ועובדים שלא הגיעו לעבודה, למרות קיומו של מרחב מוגן בבית העסק או במפעל, שלעתים הוא מוגן יותר מזה שיש בבית. בשיחות שערכתי עם בעלי עסקים התרשמתי שהאיום הכלכלי גובר מבחינתם על האיום הרקטי. סגירת העסק אחרי חודש אוקטובר, שהיה גדוש בחגים ומחוסר בימי עבודה, עלולה להיות קריטית לרבים מהם. אובדן הכנסות ופדיונות שצנחו במאות אחוזים פגעה במישרין בתזרים המזומנים שלהם, והטלפונים מהבנק שמציע הלוואות לא איחרו להגיע.
בעלי עסקים שהתקשרו לפיקוד העורף כדי שיאשר להם לפתוח את העסק ויאפשר לעובדים להגיע, הופנו לרשויות המקומיות, ואלה החזירו אותם לפיקוד העורף. הרושם שהתקבל הוא שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות.
את התשלום בעבור ימי העבודה לעובדים שלא הגיעו לעבודה ישלמו המעסיקים, אך המדינה תחזיר להם את הכסף הזה (אם כי לגבי מרכז הארץ עדיין לא ברור מי יישא בהוצאה). אך מעל הכל מטרידה את בעלי העסקים שאלת הפיצוי על אובדן ההכנסות. הפיצוי אינו מכסה את הנזק האמיתי, אלא רק את החלק היחסי של ההפסד. גם פה הוא פונקציה של מרחק בית העסק מעזה וגם יש תחומי עיסוק שבהם נושא הפיצויים טרם הוסדר.
לאחר סבב הלחימה הנוכחי נראה שבעלי העסקים הקטנים והבינוניים בדרום ייאלצו לצאת בעצמם לסבב לחימה מתיש לא פחות: ההליך הבירוקרטי שמצפה להם כנגד המדינה - עד שיזכו, לאחר חודשים רבים, לפיצוי זעום.
המשק הישראלי אינו יכול להיות בן ערובה של המבצעים הצבאיים, והאתגר הגדול של המערכת הוא לבנות מנגנונים שיאפשרו לו להתנהל באופן המיטבי גם בעת לחימה. להיבטים הכלכליים יש השלכות ישירות על החוסן האזרחי, ולכן כל נושא הפיצויים צריך להיות מוסדר בחוק, כדי למנוע חוסר בהירות ולוודא שבתהליך קבלת ההחלטות יהיה מי שיתכלל את כל ההיבטים באופן שיאפשר לספק מרחב מוגן לעסקים קטנים ובינוניים בפרט ולמשק הישראלי בכלל.