במוצ"ש, מאוחר בלילה, מישהו התקשר אלי וסיפר לי בקול חנוק שפרגוואי מובילה על ברזיל 1-2. כן כן, יש קופה אמריקה. אחרי כמה דקות הוא טלפן שוב: תגיד, מה עובר עליך? אתה לא רואה את המשחק? ברזיל השוותה בדקה ה־90. הנה, השופט שורק, איזו דרמה, נגמר 2-2.



וחוץ מזה, אתה שומע, כתוב באינטרנט שתם הסכסוך בהנהלת הפועל תל אביב. רגע רגע, עכשיו גם מדווחים שהאדומים החתימו שוער זר שעוד לא נראה בארץ. וואלה? עשיתי את עצמי מתעניין, אפילו זייפתי כמה צלילים של התלהבות, אבל האמת היא שהייתי במקום אחר לגמרי.



תסלחו לי, אבל כבר כמעט שבועיים אני במקום אחר לגמרי. אל תדברו איתי על ברצלונה, אל תספרו לי על הכדורגל הישראלי. ממש בדקות שבהן ברזיל חילצה נקודה מפרגוואי, יצאו 11 יפניות להתקפה מתפרצת קטלנית והפיקו סנסציה עולמית: הן העיפו את נבחרת גרמניה - אלופת העולם והמארחת - מרבע גמר המונדיאל לנשים. 



זה היה אחד המהלכים המבריקים שראיתי השנה על הדשא: מלא השראה וחוכמה, רווי בטכניקה ובמיומנות. מבצע של כדורגל טהור, מהיר ואלגנטי, בלי גליצ'ים, בכל המובנים של המילה. רגע לפני שאני מקיא את כל המלפפונים החמוצים של הקיץ, בא דווקא הגביע העולמי לנשים בגרמניה והשיב לי את חדוות המשחק. 



כשברחתי מהעבודה בשש בערב ורצתי הביתה, עדיין התביישתי לומר למה. העדפתי שלא לגלות את הסיבה האמיתית: שהתמכרתי לחלוטין למונדיאל הנשים, שאני לא מוכן בשום אופן להפסיד את רבע הגמר בין ארצות הברית לברזיל. 



נו, תכף המשחק מתחיל, לך תסביר עכשיו שהבחורות האלו מפיקות כדורגל מרהיב, תאווה לעיניים, מבלי שיגידו שאתה שוביניסט. לך תספר שהאצטדיונים בגרמניה מפוצצים בכל משחק ברבבות צופים. לך תסתבך באמירות כמו "60 אלף גרמנים לא טועים”.



אחרי הדרמה הענקית הזו, אפשר רק להתגאות ואפילו להתוודות: כן, אני מאוהב. קוראים לה הופ סולו, והיא השוערת של נבחרת ארצות הברית. במבט ראשון אמרתי לעצמי שהיא הספורטאית היפה ביותר בעולם. תוך כדי ההופעה ההרואית שלה מול ברזיל, כבר היה ברור לי שהתואר הזה מקטין אותה. חברות וחברים, השוער הטוב ביותר בעולם הוא בכלל שוערת.



והיא עוד עונה לשם תקווה, תתארו לכם.



פורסם במעריב ב־11 ביולי 2011