יהיה מגוחך לומר גם הפעם שזהו יום הכיפורים, או פרל הרבור, או 11 בספטמבר של התקשורת, כפי שמיהרו רבים לצייץ במהלך הלילה שבו זרמו התוצאות “המפתיעות” מהקלפיות בארצות הברית. הסיבה פשוטה עד אימה: התקשורת העולמית - כמו זו הישראלית, על פרשניה, מומחיה וסוקריה - כבר חוותה מחדלי יום כיפורים, פרל הרבורים ו־11 בספטמברים למכביר (הברקזיט הוא רק הדוגמה הטרייה האחרונה), אך למרבה הצער לא למדה מהם דבר ולא הפיקה מהם מאומה.



ואל תתרשמו מההכאות ההמוניות על חטא שבהן אתם נשטפים ברגעים אלה ממש. הן שוות כקליפת השום ויישכחו מיד במוצאי יום הכיפורים – עד ליום הכיפורים הבא. ניסיון העבר מלמד, למרבה הצער, שהממסד התקשורתי המנותק יישאר מנותק גם אחרי ניצחונו “הבלתי נתפס” של דונלד טראמפ ויחזור לסורו ולבועתו בצומת הבא. רק שעד אז הוא כבר לא יהיה רלוונטי עבור ציבורים עצומים נוספים, שמאבדים את שאריות האמון שעוד נותרו בו. אם עדיין נותרו בו.



במאי האחרון, במלאת 20 שנה לניצחונו הראשון של נתניהו, כתבתי במוסף שישי של “מעריב” מאמר שכותרתו הייתה “הבניין האטום” (מלשון אטימות), שתיאר עד כמה מערכת העיתון שבה עבדתי ב־1996 הייתה מנותקת לחלוטין מהלך הרוח ברחוב שבו היא ממוקמת. כשהסתובבתי אז במסדרונות העיתון, לא נתקלתי ולו בתומך אחד בנתניהו. אולם כשירדתי במדרגות וצעדתי לעבר הקלפי הסמוכה, התמונה הייתה הפוכה לגמרי: שם לא נראה אפילו מצביע בודד לפרס. פרשנים ומומחים יודעי כל, שיכלו לספר בכל רגע ביממה מה מתרחש בנבכי הסטייט דיפרטמנט בוושינגטון, לא הבחינו במתרחש מול עיניהם, מכיוון שמעולם לא הגיעו לעבודה באוטובוס, לא יצאו לאכול פלאפל מעבר לכביש, לא טרחו לשוחח עם עובדי המנהלה ולא פתחו את חלונות מכוניתם הממוזגת בדרך לחנייה בקומת המרתף.



20 שנה – ודבר לא השתנה. רק לפני כמה שבועות, במסגרת נדודי השינה הבלתי פוסקים שלי, נקלעתי במקרה לאחד העימותים הליליים בין טראמפ להילרי קלינטון. הבטתי בשניהם והקשבתי לדבריהם בעיון מתוך המיטה, בלב נקי וללא דעות קדומות, כאילו אני מצביע אמריקאי ממוצע וטיפוסי. המחזה שהתרחש מולי על המסך היה חד־משמעי: טראמפ הזכיר לי את מוחמד עלי בשיאו, מרחף כפרפר, עוקץ כדבורה. קלינטון נראתה מולו כפלקט חיוור, חסרת כל השראה, הומור או כריזמה, כמו מתאגרף במשקל זבוב שנקלע לקרב במשקל כבד. אבל מה אני מבין: השכם בבוקר כל הפרשנויות בכל האתרים הסבירו לי שכנראה חלמתי חלום והיה זה נוק־אאוט של קלינטון.



התגובה האינסטינקטיבית הראשונית שלי הייתה שמישהו פה מטומטם – כנראה אני, מכיוון שאיני מומחה לאמריקה. רק שרגע לפני שהכרזתי ברבים על טיפשותי, נזכרתי בעימות ההוא בין נתניהו לפרס ב־1996, שגם ממנו יצאתי בתחושה שנתניהו ניצח, אך למחרת בבוקר הבהירו לי כל הכותרות שהיה שם נוק־אאוט ברור של פרס. אז זה היה יום הכיפורים של התקשורת הישראלית, עתה הגיע זה של התקשורת העולמית. אלה וגם אלה לא למדו דבר ולא ילמדו דבר. להתראות ביום הכיפורים הבא.