תשעה באב הוא זמן שבו אנו עוצרים את החיים, צמים ומנסים להתחבר לעניין המקדש. ישנו קושי מובנה לתפוס על מה האבלות: הרי כולנו נולדנו הרבה אחרי שהחורבן היה עובדה מוגמרת, ומעולם לא ראינו את הבית בנוי ועומד על תילו. חז"ל כינו את האבלות על החורבן "אבלות ישנה" במובן זה שאנו צריכים לעורר את עצמינו לצער על חסרון המקדש. וזאת בשונה מכל אבל פרטי שמטלטל אותנו.
הלכות אבלות דווקא באות לעזור לנו לחזור לשגרת החיים. דווקא ההלכות של ניחום אבלים והמגבלה של השתתפות בשמחות נותנים ביטוי לכאב הקיים ומתעלים אותו לחזרה לשגרה. התנועה היא מקבורת המת לימי השבעה שמוקדשים למפגש עם מנחמים ואז החיים חוזרים למסלולם עם המגבלה של השתתפות בשמחות.
אבלות ישנה מתחילה מצום י"ז בתמוז דרך ראש חודש אב – "משנכנס אב ממעטים בשמחה" והשיא הוא צום תשעה באב. המשימה שלנו בתקופה זו היא הפוכה. לפתח געגועים לנסתר ולמה שלא הכרנו. הדרך היא למצוא בתוכנו את ההשראה הפנימית שהיא היא מקור האמונה בבורא עולם. לכל אדם יש צלם אלוקים אלא שלא תמיד אנו מעיזים לאשר זאת ולתת לכך ביטוי מעשי בהוויה שלנו. זה הוא בדיוק קו פרשת המים, עד כמה אני נותן מקום לאותו דבר עמום וחמקמק אך בו זמנית הוא גם מקור איתן ומפגש עם הגודל של האין סוף ברוך הוא. וכאן אנו מגיעים לחסרונו של בית המקדש - ששימש כמקום מרכזי למפגש של כל אדם עם הגודל האלוקי.
עבודת הכוהנים והניסים הקבועים שהיו במקדש יצרו יחד אווירה של קדושה שחיברה את האדם לתחושות של קודש הרבה מעבר להקרבת הקרבן. כיום המצב שלנו שאנחנו שומרים על קשר עם השם יתברך אבל אנחנו לא נמצאים עם השם, לא פוגשים אותו ולא באים לביתו. הקב"ה איננו שוכן בינינו, משום שהשראת שכינה ממשית בעם ישראל – אפשרית רק במקדש, ככתוב "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". וזו התפילה שלנו "בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך על מכונו, והראינו בבניינו, ושמחנו בתיקונו".
הכותב הוא רב היישוב בית אל