עם השנים, כך מתברר, הופכים רוב תחומי חיינו ל"מצוות אנשים מלומדה", זאת שחסרה כל-כך את הרגש, ההתלהבות והלהט. אחרי שנים ארוכות של שתייה מקצועית וחברתית, אפשר בהחלט שאני כבר שחוק: אני טועם וויסקי נהדר ומציין לעצמי שאכן מדובר בנוזל משובח. אני טועם יין נפלא - ומיד משווה אותו לאלפי יינות שטעמתי בעבר... לכן התנפלתי על הוודקה הזאת, בעלת השם שמזכיר רשת של מוצרי חשמל לציבור הרוסי, כמוצא שלל רב: לראשונה אחרי עשרות שנים של שתיית (גם) וודקה, מצאתי את הוודקה המושלמת. אתם שומעים? לא טובה, לא חלקה, לא עם ארומה כזאת או אחרת - אלא פשוט מושלמת.
אסכולות של שתיינים
כאן אני צריך לעצור ולהסביר עניין קריטי למדי: בין חובבי האלכוהול יש שתי אסכולות עיקריות: אחת שמחפשת כל טעם אפשרי בדרינק ומנסה להתענג עליו. ושנייה הגורסת שבקבוק קר של קוקה-קולה ביום קיץ חם תהיה תמיד הדבר הכי טעים שאפשר לשתות. רוצה לומר - אנחנו אוהבים לשתות בגלל ההשפעה של המשקה עלינו ולא בגלל טעמו - את הטעמים והארומות למדנו לחבב במשך השנים כפועל יוצא של חיבתנו לאלכוהול. מיותר לציין שאני שייך למחנה השני: אוהב כמעט כל מה שקר - לאגר או יין לבן - ומייחל ליום שבו יוציא מישהו משקה שניתן ללגום ללא טעמי הלוואי של הזיקוק או לפחות עם טעמים שיסתירו אותו היטב.
נותרנו ללא מילים
אני לא יודע כמה הווידוי הזה היה נחוץ לכם, אבל לי הוא היה נחוץ כדי שתבינו את הרקע להתלהבותי חסרת הגבולות מהוודקה הזאת. לגמנו אותה בטמפרטורת החדר ללא כל הכנה מוקדמת - והתוצאה היתה פשוט מופלאה בעיני: זה היה כאילו מישהו הגיש לי כוס מים צלולים עם טעם עדין כל-כך עד שהתקשיתי בשניות הראשונות להאמין שאני שותה וודקה! אספתי את רשמי-הטעימה מעמיתיי: בדרך-כלל אני מקבל פתק ובו משפטים כמו "אף של גומי שרוף", "סיומת ארוכה", "חומציות מאוזנת" או "סיומת ארוכה". אני חלילה לא מזלזל בכל אלה, אבל הנה מה שחשבו עמיתיי: "תענוג", "רכה", "ענוגה" כייפית" - בחיי שאף אחד מאיתנו לא הצליח לכתוב על ה"בלוגה גולד ליין" אפילו שתי מילים ברצף - וכשמדובר בוודקה - לטעמי אין מחמאה גדולה מזו.
הך פטיש
ה"בלוגה גולד ליין", שגם גרסת הבסיס שלה לא רעה בכלל, יש לומר, מגיעה כשראשה מכוסה ביחד עם פטיש זעיר (כמו זה שמוצמד לשלטים "לשבור במקרה חירום") שבצידו השני מגל"ר קטן - כל זה כדי לנפץ את השעווה שאוטמת את הבקבוק ולטאטא אותה בעדינות מראשו - כך שאפילו הפתיחה שלה הופכת לטקס קטן. אם לא שמתם לב עד עכשיו, ניתן לומר שאהבתי כל לגימה ממנה - ועוד יותר מכך: אהבתי את העובדה שפתאום, בלי הכנה מוקדמת, טעמתי דרינק חדש שגרם לי להתרגש - עניין שחששתי שאפשר שהוא כבר מאחוריי. המחיר? למרבה הצער - הוא מיישר קו עם איכותה של הוודקה. מה שכן, 550-600 השקלים שמהם תצטרכו להיפרד כדי לרכוש בקבוק ממנה, הם ההשקעה הטובה ביותר שמי שיש לו את היכולת לשלם תמורת איכות, יכול לעשות.