"אבבא לעד", יום ו', 16.10, 22:00, יס דוקו, יס VOD, החל מ־11.10
אבבא, גנחתי בשקט לעצמי - כמה עוד אפשר לסחוט את הלימון העבש הזה, שלא לדבר על היחס המדיני השוודי הבלתי נסלח למדינת ישראל. אבל כשעל המסך הופיעו אנייטה (הבלונד) ואנני־פריד (האדום) ובני וביורן, לבושים במפרשי הבד הוויקינגיים שלהם, ופצחו בשירת "ווטרלו", כבר חייכתי מאוזן לאוזן. הם עושים את זה לבנאדם, נאלצתי להודות, הרביעייה הזו, שגם אחרי 50 שנה מאז שזרחה אצלנו לראשונה, עדיין המשהו שהיא מייצרת קופץ, לא מנדנד, עובד - כמו שפופ אמור לעבוד, ומי פופ יותר מאבבא.
כשמאזינים להם עכשיו, עולה המחשבה שבאיזשהו אופן אבבא היא גידול מוזר. אולי משום שהם שוודים שלא צמחו מאיזו מצוקה של עיר פועלים אפורה ומעושנת בבריטניה. אולי עשה את זה הניתוק מהקדחתנות היצירתית של סיאטל. אין בהיסטוריה שלהם, לפחות זו הגלויה, סודות אפלים של סמים וסקס פרוע ויצירה מתוך איזה כאב פנימי אינסופי וכיו"ב - ניסו להדביק להם במהלך השנים, אבל כמו שניסו זה פשוט החליק ונפל מהם על הקרקע. הם הפכו לאייקון בקרב אוכלוסיות מסוימות, הם שרדו בענק את הזמן - סרטים, הצגות תיאטרון, בשנה הבאה ייצאו לאור חמישה שירים חדשים משלהם באיחוד וירטואלי.
אבל ככל שמתקדמים במעלה הדקות, הולך ופוחת העניין בסרט. את מה שמסופר בו אפשר למצוא באלף ויקיפדיה. השמחה של לפגוש מכר ותיק מתחלפת בהכרה שבעצם אין על מה לדבר, והחיוך ההתחלתי שהיה על השפתיים יורד, ושעמום תופס את מקומו. הזמן נתן את אותותיו בחברי הלהקה. ופופ, בסופו של דבר, הוא רק פופ. לפחות זה של אבבא דק, דקיק, מרשרש, צלופן. אין לו הרבה מה לומר. בסופו של דבר כמה בנאדם יכול לחיות על "ווטרלו" ו"פרננדו". צריך גם סטייק.
לראות או לוותר: לראות רק אם יש זמן. אפשר לוותר.