חיים לא משעממים היו לגאון האופרה האיטלקי, ג'אקומו פוצ'יני, שלא הצליח להסתיר מבת-זוגו, אלווירה, את פלירטוטיו מהצד. ברם, למוזיקאי דודי זבה אין צורך בצהוב נוטף העסיס הזה כדי להקסים ולרתק את אלה שיתחברו הערב לאתר האופרה הישראלית כדי ליהנות, כחלק מהפעילות הדיגיטלית שלה, מהפינה השבועית "רגע של אופרה", שתוקדש הפעם ל"מאדאם באטרפליי", הפנינה האופראית של פוצ'יני.
ככה זה. כשמוחמד לא בא אל ההר, ההר אינו מהסס לבוא אליו. ככל ענף התרבות, האופרה הישראלית מושבתת מזה חודשים ואולמה, המשכן לאמנויות הבמה, ההומה בדרך כלל, ריק. גם אם היו מוצאים סידור להפעיל אותה כעת, יודע זבה שלקהל מרוט העצבים אין סבלנות לצפייה באופרה של שלוש-ארבע שעות. התחליף הדיגיטלי, טעימה קלה במקום סעודה דשנה, מאפשר לאופרה הישראלית לשמור על קשר עם קהלה ובכך גם למנוע ממנו ל...שכוח אותה.
הפעילות הדיגיטלית כוללת זמר עברי בלבוש אופראי, מופעי אופרה לילדים, חידונים ותשבצים מעולם האופרה וכאמור, הפינה "רגע של אופרה" שאותה חולק זבה עם הפסנתרנית יעל קרת. בין האופרות, שאליהן הופנה בה זרקור "דון ג'ובני" של מוצרט, "הטרובדור" (ורדי), "טוסקה" (פוצ'יני), "יבגני אונייגין" (צ'ייקובסקי) ו"העטלף" (יוהאן שטראוס). ולדימיר בראון, אירה ברטמן, דניאלה סקורקה, יעל לוויטה, עודד רייך ועוד.
כאמור, הפעם מופנה הזרקור אל "מאדאם באטרפליי". מעמדתו ליד הפסנתר עומד זבה, מסבירן מוזיקלי מעולה, על הגאוניות התיאטרלית של פוצ'יני, שטווה עלילה סוחטת דמעות סביב ה"מאדאם", צ'ו-צ'ו סאן, גיישה יפנית עולת ימים, המתאהבת עד כלות בבנג'מין פרנקלין פינקרטון, מלח אמריקאי. היא נישאת לו בטקס מקומי אקזוטי, מבלי דעת, שכאשר תרים אונייתו עוגן, יפליג אל רעייתו, המצפה לו ואליה, צ'ו-צ'ו, לא יחזור לעולם. פוצ'יני לא האמין, כנראה, בהפי-אנדים. שאלו את הסופרנו אירה ברטמן, המתארחת ב"רגע" הפעם באריה מרגשת והיא תספר לכם על מר גורלן של גיבורות פוצ'יני.
זבה, 52, בא אל האופרה מאהבה. "עם שילוב יוצא מהכלל של מוזיקה, תיאטרון ומחול זוהי מלכת האומנויות", הוא קובע. "לכן, קל יותר להתחבר אליה מאשר ליצירה תזמורתית". הוא בנם של ארכיטקטית ושל איש-ספנות שניהל את "צים", גדל על הכרמל בבית יקי טובל בתרבות. ראשית המעשה המוזיקלי של זבה, שילוב בלתי שגרתי של מנצח-מלחין-פסנתרן-מתזמר-מעבד-זמר וגם ארטיסט לא קטן, בגיל שש. "מאז שירשנו פסנתר, לא יכולתי לעזוב אותו", הוא מציין.
בחיידק האופראי נדבק כשלאחר שירותו הצבאי במודיעין חיל הים למד באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, שאותה סיים בהצטיינות יתרה. על ליטוש הבריטון שלו הייתה חתומה פרופ' תמר רחום. אם לא יצא ממנו שליאפין חדש, זה ב"אשמת" חנה מוניץ, מי שהייתה מנהלת האופרה הישראלית. "לאחר ששרתי במספר אופרות, חנה שלחה אותי במפתיע ללמוד ניצוח אצל מנדי רודן", הוא נזכר. 'נראה לי שזה הכיוון שלך', היא אמרה לי".
זה מפני שהיא חשבה שאתה זמר גרוע?
"ההיפך! חנה הרגישה עלי שבתחום הניצוח אהיה מסופק יותר - והיא צדקה בענק".
כיום, בנוסף לניצוח על מקהלות ותזמורות זבה משמש כמנהל המוזיקלי של "מיתר אופרה סטודיו" באופרה הישראלית, כמנצח הבית של תזמורת סימפונט רעננה וכמרצה בכיר באקדמיה למוזיקה בירושלים. לבד מניצוח על כל התזמורות המשמעותיות בארץ, ניצח על תזמורות בעולם.
כמולטי-טאלנט מובהק, זבה מסוגל לנצח בערב מסוים בשיא הרצינות על קונצרט קלאסי, למחרת להשתולל על הבמה במופע מוזיקלי קומי וכעבור ערב נוסף - לנצח על קונצרט בלתי שגרתי ל...תינוקות. "כך בונים את קהל המחר וגורמים לאנשים להיות טובים יותר", הוא סבור. "אם רק נאכל, נישן ונהרוג זה את זה, מה יצא מאיתנו?"
"אצלי ההומור זה דרך חיים", מצהיר זבה, מולטימדיה מוזיקלית חסרת מנוח,שמזה שנים מריץ עם הפסנתרנית אירית רוב-לוי את המופע "אופרה בטירוף", שבו הקהל מחזיק את הבטן וגועה בצחוק היסטרי נוכח ההשתוללות כביכול חסרת הרסן של זבה. "אופרה של ורדי יכולה להביא אותי לידי התרגשות", הוא מעיד על עצמו. "אחר-כך אין לי בעיה לעשות פרודיה על זמר שכביכול ננעצת לו חרב בלב ובמקום למות, הוא שר ושר ושר..."
זבה חתום על שתי אופרות שהלחין וגם כתב להן את הליברית. "אליסה בארץ הפלאות" שלו, על-פי סיפורו של לואיס קרול, היא בשנים האחרונות מהקלפים המנצחים של האופרה הישראלית. ואילו על "אמהות", שהעלה בתחילה באופרה פרינג', הוא אומר ש"זוהי אופרה, שהתפרצה ממני כמו צונאמי". "היא מביאה את סיפוריהן של האמהות מספר בראשית כבנות-אדם ולא כרחם מהלך", מספר זבה. "שנה שלמה הקדשתי לתחקיר על הנושא".
לזבה, שהלחין שלל יצירות אחרות ותרגם שורה של אופרות, יש גם "רומן" עם הזמר העברי. הוא ערך ותזמר אינספור קונצרטים ומופעים של שירי כחול-לבן, שבהם שימש גם כפסנתרן המלווה, כמנחה מהוקצע, כמנצח וגם כזמר. דוגמה מצוינת לכך הוא נתן בתוכנית "פותחים שנה באופרה הישראלית", ששודרה בראש השנה בשידורי כאן 11 ובה ביצעו סולניות האופרה ממיטב הזמר העברי, "עם חידוש מבריק ל"יהיה טוב", שירם של יהונתן גפן ודייויד ברוזה.
כששואלים אותו מה מביא מוזיקאי קלאסי שכמותו לזלוג שוב ושוב לכך, הוא משיב: "אני עוסק בזמר עברי שיצרו מלחינים שברובם היו בוגרי אקדמיות למוזיקה עם השכלה מוזיקלית רחבה. אם תראה תזמורים של משה וילנסקי, תיווכח שהם לא פעם עשירים יותר מסימפוניות גדולות של מלחינים קלאסיים. בשבילי זו זכות לעסוק במוזיקה הזאת. איך היה אומר יעקב הולנדר, מהמשובחים במלחינים שהיו לנו? - 'למשך כמה דקות הייתה כאן בוהמה אמיתית'. על הדקות האלה אני מאוד מתרפק, כשמלחיני העבר יצרו את המיטב שבמיטב של הזמר שלנו".
ועכשיו הקורונה. "בערב מוצלח על הבמה נוצר קסם", סח זבה. "אחרי חצי שנה שעוברת על אומן בלי הקסם הזה, הוא נכנס לחרדות. אפילו אדם בלתי חרדתי כמוני מתחיל לחשוש ומרגיש אחרי חודשי הקורונה דלי המעש כמו ...קוסם שקשרו לו את הידיים ופוחד שהארנב יברח לו מהכובע. כשניצחתי באחרונה על קונצרט של תזמורת סימפונט רעננה ברחבת יד לבנים, מחוץ לאולם, רעדתי כולי מהתרגשות. תהיתי אם אני עדיין יודע לעשות את זה ואם התזמורת תישמע לי. אי הוודאות שבמציאות הנוכחית גורמת לחוסר אונים".
וכלכלית, מעבר לחרדה?
"אני שמח על שבמשך כל חיי לא הקשבתי לאלה שיעצו לי להתרכז בדבר אחד. 'אם תמשיך להתפזר, לא תגיע לשום דבר', הוזהרתי לא פעם. אולי אני לא השם הראשון שעולה כשמחפשים מנצח לסימפוניה של בטהובן, אבל התמזל מזלי להיות עסוק במשך כל תקופת הקורונה. אני עורך קונצרטים, כותב עיבודים, מלחין דברים קצרים, מלמד בזום, מה לא. טפו, טפו, אני אומר בזהירות, כמעט לא נפגעתי כלכלית. הרב-גוניות שלי הצילה אותי".