אחרי סוף שבוע ארוך בפסטיבל הגיטרה הראשון באילת, שבו ראיתי ושמעתי בין היתר את ארז נץ, חיים רומנו, שמוליק בודגוב, אהוד בנאי, נושי פז, מיכה שטרית, רון בונקר, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, שלמה יידוב, ברי סחרוף, עוזי רמירז, זיו הרפז, ארז לב ארי, יהודה קיסר וסטיב ואי הגדול, אני יכול להגיע לשתי מסקנות גורפות.

הראשונה - מדובר בפסטיבל מוצדק ביותר. ע"ע מאות צופים עם דבשת בדמות קייס לגיטרה על הגב, שהדרימו לאילת, נהרו להופעות והשתתפו בג'אם סשנים. הגיטרה היא הכלי הכי נגיש והכי נוכח, ולכן גם מוזיקלית אפשר וצריך לבנות סביבה תוכנית אומנותית עשירה ומנומקת (בניגוד, נאמר, לפסטיבל הפסנתר, שבחלק גדול מהמופעים שלו הפסנתר נשאר רק על תקן מותג).

מסקנה שנייה, אולי לא חדשה אבל מוחשית מאוד אחרי תמצית כל כך מרוכזת של מופעים: הגיטרה היא כלי קריטי בהתפתחות של המוזיקה הישראלית, ובאופן ששונה מאוד מהסטריאוטיפים המקובלים - היא גם גורם מאחד מאוד במוזיקה הזו.

ההוכחה הכי טובה לכך ניתנה בערב הפתיחה של הפסטיבל, שנקרא “מאריס ועד אילת", והיה מחווה לאריס סאן. אותו מוזיקאי יווני שהגיע לארץ בסוף שנות ה־50, ודווקא הגיטרה החשמלית שלו (שבה ניגן בטכניקה הדומה לנגינה בבוזוקי) שחררה את המוזיקה הים תיכונית בארץ מכבלי הלהקות הצבאיות וההגמוניה האשכנזית, ובעצם נתנה לה את נשיקת החיים. הגיטרה של אריס סאן השפיעה באופן ישיר על הגיטריסטים הראשונים של הז'אנר, כמו משה בן מוש ויהודה קיסר - שהשתתף במופע, אבל הצלילים שלה מהדהדים היטב גם אצל גיטריסטים אחרים שהתפתחו באותה תקופה בצד הרוקיסטי של העיר, בייחוד דני סנדרסון.

לא פלא שכשמקשיבים לצלילי הכרם או לצלילי העוד, המוזיקה לא נשמעת שונה באופן מהותי כל כך מזאת של להקות הרוק באותה תקופה. עדיין מדובר בהרכבי גיטרה, בס תופים - עם דגש על הגיטרה. וזה נכון גם לגל הבא של המוזיקה המזרחית, משנות ה־80, ובראשו כמובן זהר ארגוב. זה שהגיטריסט הצמוד שלו היה יהודה קיסר. ובמקביל, לדור האייטיז של הרוק הישראלי, ובעיקר לדמות משפיעה כל כך כמו ברי סחרוף, שאריס סאן נמצא עמוק בדנ"א שלו. כמו גם אצל אומנים שהלכו בעקבותיו, דוגמת ארז לב ארי ולהקת בום פם.

כל זה נשמע אולי כמו ניתוח שכלתני ומנותק, ולכן חבל שאני לא יכול פשוט לצרף צלילים מתוך מופע הפתיחה של הפסטיבל. הגיטרה האריס סאנית חיברה באופן הכי טבעי על הבמה בין אומנים כמו אורי בראונר כנרות מבום פם, יהודה קיסר, ברי סחרוף, ארז לב ארי ואחרים. זה לא היה “רוק ישראלי", וגם לא “מוזיקה מזרחית", אלא יצור כלאיים חינני לגמרי, שאליו הצטרפו גם אסתר רדא, שהאתיופיות שלה השתלבה כמו כפפה ליד בתוך המקצבים, ושי צברי עם המאוואלים התימניים שקלעו גם הם בול בפוני. ובלב כל החגיגה הזאת הדהדה גיטרה שהגיעה בכלל מיוון.

דוגמה אחרת ליכולת של הגיטרה לקבץ גלויות נשמעה במופע “שאלאחו" של ארז נץ. אחד הגיטריסטים הכי בולטים שפעלו כאן, וזוהה תמיד עם רוק'נרול מערבי, חוזר במופע לשורשים המשפחתיים שלו שנודדים בין ארמניה, גיאורגיה, טורקיה, ישראל ולוס אנג'לס. במופע הוא אירח שתי אגדות גיטרה אחרות, גם הן מזוהות עם רוק ישראלי אבל מגיעות ממוצאים אחרים בעליל. שמוליק בודגוב, שבדומה לנץ מגיע במקור מקהילת נאש דידן - יהודים מהאזור שבין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן (גם מיקי גבריאלוב הוא בן העדה), וחיים רומנו שהוא ממוצא יווני. על הבמה הם ניגנו יחד נעימה קווקזית, לצד מחרוזת הסולואים הגדולים שלהם ברוק הישראלי, וזה היה יפה ווירטואוזי באותה מידה. 

רוצה לומר - החיבור האוטומטי שרובנו עושים בין גיטרה ורוק ישראלי הוא סוג של טעות היסטורית, בדיוק כמו ההפרדה בין אותו רוק ישראלי ומוזיקה מזרחית. הכלי המופלא הזה, כולה חתיכת עץ חלולה עם מיתרים, קושר בין כל הקצוות של המוזיקה הישראלית. וזו סיבה טובה כשלעצמה להפוך את פסטיבל הגיטרה הזה למסורת.

על הסכין

הפחד הקמאי ממש מפני הצבת דוכנים של חב"ד בתוך שכונות, מניחי תפילין בתחנות רכבות וכו', מעיד בעיקר על המפחדים. ממה אתם חוששים כל כך? שהילדים התמימים שלכם יחזרו מיד בתשובה, בגלל ממתקים ודברי כיבושין? כחילוני שהניח תפילין לאחרונה בבר מצווה, אני ממש מתבייש מהגילויים האלה, שהם ההפך מליברליות.

השבוע ציינו 20 שנה למותה של עפרה חזה בשלל כתבות ו"חשיפות", שלא באמת גילו שום דבר חדש. השורה התחתונה של הסיפור הטרגי הזה כבר ברורה ועגומה במיוחד: עפרה מתה בגלל בושה. בגלל “מה יגידו". אם לא הייתה חוששת כל כך שיגלו שיש לה איידס, והייתה מגיעה לטיפול רפואי הולם, היא עוד הייתה איתנו. זה נורא.

סיפור הקורונה, וספציפית "ספינת הקורונה", כל כך מפחידים, שאני מנסה להדחיק אותם דרך מחשבה על סדרה קומית על הזוגות הישראלים הכלואים באונייה. על מה מדברים עם בן הזוג אחרי חודש? אינטרקציות עם עובדים יפנים מפוחדים, שלא רוצים שום קשר עם הנוסעים. רכילויות בין הישראלים הלכודים וכו'. זה יהיה להיט, אם יישארו עוד צופים.