אם הכל שפיט, כתפיסת בג"ץ, אז אולי גם הכל צחיק? דומה כי הפעם הראשונה שבה עומתה עם המציאות, במלוא עוצמתה, אותה הנחת עבודה שניתן לצחוק על כל דבר, הייתה בראשית שנות ה־70. אז טרח ג'רי לואיס, הבדחן ממוצא יהודי, על התקנת סרטו "היום בו בכה הליצן". זוהי קומדיה שבמרכזה הציב לואיס דמות של ליצן, שנגזר עליו לשעשע ילדים בדרכם אל תאי הגזים באחד ממחנות ההשמדה הנאציים.

נדרש אז, בראשית שנות ה־70, מאמץ שכנוע מוגבר מטעם ראשי הקונגרס היהודי, על מנת שלואיס יסכים לגנוז לפחות ל־50 שנה את הסרט שלו. תוקף ההסכם הזה יפוג במהלך 2024, ואז נוכל להיווכח באמת אם הכל צחיק.

בינתיים, וללא שום קשר לסרט של לואיס, טווה טאיקה ואיטיטי, קולנוען מניו זילנד, את "ג'וג'ו ראביט", שזמן התחוללות עלילתו מקביל לזה של "היום בו בכה הליצן" הגנוז. כאן לא עומדים במרכז הסיפור ילדים יהודים שנידונו למוות, אלא ילדי הרוצחים; אותם בני נוער גרמנים שמשרתים בגדודי ההיטלר יוגנד, ומשתדלים לחקות את מעשי המבוגרים סביבם - כלומר לצוד יהודים.

ג'וג'ו הוא ילד שכזה. בטוח שהוא נאצי נהדר, וככזה הוא בורא לעצמו ידיד דמיוני, שתמיד נמצא לצדו לשם מתן עצה טובה, בכל פעם שג'וג'ו (רומן גריפית דיוויס) נקלע למצוקה קיומית. ומצוקות לא חסרות בראשית שנת 1945, מועד התחוללות הסיפור שאותו מנסה לגולל על הבד הקומדיה של ואיטיטי. ג'וג'ו גדל ללא אב, משום שאבא נעלם בימים הראשונים של המלחמה הגדולה. העיר שבה מתגוררים ג'וג'ו ואמו רוזי (סקרלט ג'והנסון) מופגזת על ידי צבאות בעלות הברית. ואם לא די בכך, הרי שבאימונים הטרום־צבאיים, מעין שיעורי גדנ"ע לנאצים מתחילים, מפשל ג'וג'ו בענק, וחבורת זבי החוטם של ההיטלר יוגנד הסובבת אותו מרבה ללעוג לפחדנותו.

הכל צחיק? אז זה הזמן לחשוף את זהותו של החבר הכי טוב, המדומיין, של ג'וג'ו בעל המצוקות הקיומיות. זהו הפיהרר אדולף היטלר, ששם לעצמו למטרה לגדל למצוות ולמעשים טובים את ג'וג'ו - זה הקטן שעוד יהיה לקוטל יהודים. אלא שאמא רוזי פועלת בדיוק הפוך ממשנתו של החבר הסודי אדולף, בעל הרעיונות איך לחסל יהודים (שאותו מגלם הבמאי ואיטיטי), ומשכנת בעליית הגג שלה (ושל ג'וג'ו כמובן) דווקא את אלזה (תומסין מקנזי). מעין אנה פרנק במהדורה מקומית, שהילד, בסיוע אדולף המדומיין, חושף חיש קל את זהותה.

מצד אחד, זהו סיפור דידקטי חיובי, שכן מטרתו היא להראות לג'וג'ו, מנוער הזהב של הרייך השלישי, איך עליו לתקן את מידותיו תכף ומיד. מהעבר האחר, הסרט הזה לא היה זוכה לתשומת לב רבה כל כך (קטף לאחרונה את פרס חביב הקהל בין באי פסטיבל הסרטים טורונטו, ומועמד כעת לגלובוס הזהב) אם לא היה מובלט בו הרובד של בדיחות שואה.

כמובן שאין זו הפעם הראשונה שקומיקאים מתעמתים באמצעות ההצחקה עם דמותו של היטלר ועם הלקח ההיסטורי של שואת יהודי אירופה. זכורות בוודאי שלוש הגרסאות של "המפיקים" (שתיים פילמאיות, אחת בימתית) שהכין מל ברוקס. כזכור, גם לקוונטין טרנטינו היה מה להוסיף לדיון הזה, כשעיצב לפני כעשור את הבדיחה הקופתית וסרת הטעם שלו, "ממזרים חסרי כבוד".

בין התבדחות אחת על חשבון הנאצים למהתלה אחרת, נראה כי הסכנות האמיתיות בטיפול בנושא הזה מגיעות בשנים האחרונות דווקא מההתייחסות כבדת הראש, הכאילו היסטוריונית, ללקחי הנאציזם. הכוונה היא בעיקר לסרט הגרמני "הנפילה" (2004) עם ברונו גנץ, שמגלם בו את דמות הפיהרר השבור, המעורער, הכלוא בבונקר שלו לאורך השבועיים האחרונים לפני התאבדותו, תוך שהוא מעודד רגשות אמפתיה כלפיו.

אפילו אם מקבלים את הגישה שהכל צחיק, גישה שסטנדאפיסטים שונים כבר עשו ממנה סוג של קריירה, הרי שסרטו של ואיטיטי, שהוא עצמו ממוצא משולב נדיר, יהודי־פולינזי, לוקה דווקא בתחום הזה. הוא לא מצחיק. כלומר, יש פה גלגול נון סטופ של בדיחות שואה - שרבים אינם מסוגלים עד היום להתייצב מולן - שאינן מצחיקות. זהו כבר חטא כפול.

הבדיחות והסיטואציות הכאילו משעשעות (גם במקרה של הוצאות להורג של אזרחים מתנגדי המשטר הנאצי) אינן מוגשות בשנינה או בתזמון ראוי. נראה כי רק סם רוקוול המיומן, שמגלם פה דמות קריקטורלית מלכתחילה של מרכז ההיטלר יוגנד בעיירה, מצליח לגבור על המכשלות שוואיטיטי הציב מול יתר השחקנים, לגבש על הבד מבע סאטירי רלוונטי שבנוי נכון.