בעוד יומיים, ביום ראשון הקרוב, תציין הוליווד את יום השנה ה–80 לפרמיירה של ההצלחה האייקונית, "הקוסם מארץ עוץ", שהיטיב לנתב את כל המחפשים אחר זהותם העצמית אל נתיב הלבנים הצהובות הסימבולי, שבסופו ממתינה להם ההכרה ש"אין כמו הבית". דומה כי מאז הניסוח התמציתי של המטרות האנושיות הבסיסיות, פוסעות מרבית המלודרמות הפילמאיות במסלול התקדמות זה, גם אם הן מעדיפות שלא להתייחס במישרין אל המסר המסכם של "הקוסם מארץ עוץ".
והנה מגיעה לבתי הקולנוע בארץ הפקה בריטית, "השיר של רוז", שאיננה מהססת לנקוב בקול גדול במחויבות ההדוקה שלה אל המסקנות המוכרות שדוקלמו באוזני הכלבלב טוטו על ידי דורותי הצעירה (ג'ודי גרלנד) עוד לפני שמונה עשורים ארוכים. אכן, אין כמו הבית.
הפעם לא קוראים לה דורותי, אלא רוז–לין, והיא בכלל לא מקנזס, כמו קודמתה המצוטטת לעייפה, אלא מגלזגו הבריטית. וכמו הגברת גרלנד הצעירה גם ג'סי באקלי, המגלמת את רוז–לין, מצטיינת בשימוש מרשים במיתרי הקול שלה. אבל היא מעדיפה לשיר רפרטואר שונה לגמרי מאשר "מעבר לקשת בענן". רוז–לין הסקוטית, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, מעדיפה לשיר מוזיקת קאנטרי אמריקאית דווקא בטבורה של עיר החרושת בצפון הממלכה.
שירת קאנטרי בסקוטלנד אינה שיבוש המסלול היחידי שרוז–לין אימצה לעצמה. סצינת הפתיחה של הסרט תופסת אותה ברגעי השחרור שלה מבית הכלא, שבו ריצתה שנת מאסר בעוון סחר בהרואין. רוז–לין, אם חד־הורית לשני צאצאים, לא יודעת מה היא הולכת לעשות בגלזגו מכורתה ברגע שתתרחק מחומות הכלא. היא רק יודעת לנסח באופן נחוש, כמעט פסיכוטי, את מטרת הכיסופים שלה: נסיעה לנשוויל טנסי, על מנת לצלול אחת ולתמיד אל תוך החומר האמיתי של החיים, שהוא ביצוע שירי קאנטרי בעיר הבירה של סוגה מוזיקלית זו. וזה בדיוק הזמן לצלצל בפעמון דינג–דונג להזכיר מחדש את המוטו של "הקוסם מארץ עוץ"; שהרי נשוויל רחוקה, גלזגו היא הבית, וכל אחת זקוקה לים של הרפתקאות ואכזבות על מנת לנסח לעצמה מחדש את מה שדורותי צועקת מכל אקרן מאז אוגוסט 1939.
"השיר של רוז" מתבלט בשתי נקודות. האחת קשורה לתסריט המחורבן שניקול טיילור (בעבודתה הראשונה לקולנוע) הכינה עבור הסרט, ובו היא לא מחמיצה שום הזדמנות לטחון מחדש על הבד את הסיטואציות הכי בנאליות והכי משומשות שמציע ז'אנר המלודרמה. התבלטות נוספת, העומדת בסתירה לחוסר ההצטיינות של התסריטאית, היא הופעתה הבוטחת בעצמה של באקלי, המגלמת בוויטאליות רבה את רוז–לין. לבאקלי רקע עשיר בגילומן של דמויות מהקלאסיקה - משיקספיר ועד טולסטוי. אבל בסרט הזה היא מפגינה כישורים מרשימים כשהיא נדרשת לרדת מהפודיום הקלאסי, ולעצב אישה בהפרעה. חבל שהתסריטאית, כמו גם הבמאי טום הארפר, אינם מתקרבים לרמת הביצוע של באקלי.