בלייק סניידר, “הצילו את החתול!", מאנגלית: יואב כ"ץ, אסיה, 296 עמ'
סבתא רצחנית עם רגל אחת. עדר צבים זועמים. מכתב עיקול שנשלח מבנק בסיביר. בחיאת, תשתדלו שבתסריט שלכם יהיו כמה שפחות דברים כאלה, ולו רק כדי לא לעכב את העלילה בדרכה קדימה, מבקש בלייק סניידר, מחבר המדריך הסימפטי הזה לכתיבת תסריטים ובעיקר לשיווקם.
סניידר, שתסריטאי אכזר כלשהו (גורל? אלוהים? עודף כולסטרול?) כתב לו סוף מבאס - מוות מהתקף לב בגיל 51 - מספר שעשה כסף לא רע ממכירת תסריטים להוליווד (“אם תמכרו להוליווד, העתיד יאיר לכם פנים", הוא מבטיח, ואני מהמר שרובנו נאמין לו), ששניים מהם גם הופקו. זה מה שסילבסטר סטאלון, כוכב “עצור! או שאמא שלי יורה" (וזוכה פרס פטל הזהב לשחקן המעאפן של השנה על הופעתו בו) אמר על הסרט, לפי ויקיפדיה: “אולי אחד הסרטים הגרועים ביותר במערכת השמש כולה, כולל הפקות זרות של חייזרים שנחשפנו אליהן. תולעת שטוחה יכלה לכתוב תסריט טוב יותר, ובמדינות כמו סין הממשלה משדרת את הסרט פעם בשבוע כדי להוריד את שיעור הילודה לאפס, ואם הם היו משדרים את הסרט פעמיים בשבוע, סין הייתה נכחדת תוך 20 שנה".
אמא שלי אמרה לי לא להאמין לכל מה שכתוב בוויקיפדיה, ואכן קצת קשה להשתכנע שסטאלון פלט אי־פעם רצף כזה של שנינויות. הסרט עצמו, אגב, ששידך בין סטאלון לאסטל גטי מ"בנות הזהב" כצמד חמד מהגיהינום, אכן היה רע לתפארת, ואולי יגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם קונים חתול משומש מסניידר המנוח, אבל מדובר במסמך מעניין ומשעשע מבחינות רבות, שאם לא יועיל, רוב הסיכויים שלא יזיק.
הכותרת שלו מתייחסת לאקט חיובי כלשהו שסניידר ממליץ לגיבור כל סרט לעשות כבר בדקות הפתיחה, כדי לקנות את לבנו ואהדתנו. להציל חתול, ללטף קיפוד, לעזור לעיוור לחצות את הכביש, מה שלא יהיה. בהמשך הוא מגייס חתול אחר, “חתול תעלול" של דוקטור סוס, בגרסת הפלופ של מייק מאיירס, כדי להדגים איך הכל בסדר לכאורה בתסריט ובכל זאת שום דבר לא עובד. אבל גם אם סניידר אינו דוקטור למדעי התסריט, יש לו לא מעט הברקות בתוכנית העסקית (כלשונו שלו) והאומנותית שהוא בונה למענכם, החולמים להחזיק פסלון אוסקר ביד ולהודות לכל מי שהביאכם עד הלום, או סתם להסניף את ריחו המסחרר של צ'ק הוליוודי שמן. לא מפתיע שהסרט השני שהופק על פי תסריט של סניידר נקרא, בפשטות, "צ'ק פתוח".
סניידר לא לוקח את עצמו ברצינות מופרזת בשום שלב, ולא שוכח להזכיר ש"זה רק סרט" ושבמקרה הכי גרוע יגידו לכם לא. הומור עצמי הוא נשק יעיל גם בהוליווד רודפת הבצע, שבה ישלמו לך 1,000 דולר על נשיקה ו־50 סנט על הנשמה שלך, כדברי מרילין מונרו (האינפלציה עשתה את שלה מאז, מן הסתם). המעלה הגדולה ביותר של סניידר, בפרפראזה על משפט נהדר ששירלי מקליין אומרת לג'ף דניאלס ב"תנאים של חיבה", היא ההכרה במגרעותיו. הוא מגיע ערוך לכל מתקפה, ומנתח גם את הכשלים המובנים בכמה מהצעותיו ורעיונותיו.
“תנו לי לפחות רגע לעוף על עצמי", הוא מפציר בנו, בתרגומו העדכני המצוין של יואב כ"ץ, לפני שנתנפל עליו בטענות ומענות. מעלה נוספת ומובהקת שלו היא אהבת הקולנוע הבלתי ניתנת לערעור. ברור, הוא כאן כדי למכור וכדי לדפוק קופה, אבל גם ברגעים הכי ציניים שלו הוא נשאר ילד פעור עיניים שאינו יודע שובע מהקסם הזה של המסך הגדול, בדיוק כמו הילד ב"סינמה פרדיסו", והאנושיות שלו מאירה מוטיבים כמו “ניצחון השוטים" (שמות הסעיפים במדריך מקוריים ומדליקים ברובם, ובראשם “האפיפיור בבריכה", כשאנחנו מתבקשים לדמיין את האפיפיור בבגד ים), כשסניידר מכריז שגם לאידיוטים מגיע להיוושע. בעיניו סרטים הם מכונות משוכללות של רגש, גם אם מהנדסים אותם, לשיטתו שלו, כמוצרי צריכה מכווני רווח.
הוא נותן כבוד שוויוני מוחלט לסרטי מופת כמו “צ'יינטאון" וללהיטי פופקורן כמו “איזה מין שוטרת" (סנדרה בולוק היא בכלל מעמודי התווך של עולמו הרוחני), מתפעל מרובוטים עם מבטא אוסטרי כבד (“שליחות קטלנית") ומ"תספורת הפרמננט האיומה" של גלן קלוז שמבשלת ארנב מחמד ב"חיזור גורלי". הקולנוע הוא ביתו, מקדשו וגן השעשועים הפרטי שלו, ולכן קל ונעים לבלוע גם את השטויות שלו, את ניתוחיו הלא תמיד מוצלחים (כמו תיאוריית הגיבורים של סרטים דוגמת “שישי הפוך" כסינדרלות מנוצלות לרעה) ודרישותיו המעט מוגזמות ליסוד קמאי בכל סיפור בעולם, או ההתעלמות שלו (כמדומני) מז'אנרים כמו סרטים היסטוריים או פוליטיים; כיף להתווכח איתו (בלב) ולחלוק עליו, ואי אפשר לשכוח לרגע שהוא בא מאהבה, גם כשהוא מסתלבט על מערבון כמו “שטח פתוח", שבו הגיבורים יושבים על הסוסים שלהם ומדברים ומדברים ומדברים על איך יתפסו את הרעים וכו'. “אם אי־פעם תהיתם איך נכבש המערב, מסתבר שזה קרה לאט מאוד".
סניידר מזהיר מפני תסריטים שבהם כל הדמויות מדברות בקול אחד וזהה, בלי הבדלים מובחנים - מה שקורה, לדעתי לפחות, בכל תסריטיו של ארון סורקין (“הרשת החברתית") הבלתי נסבל והמוערך יתר על המידה.
העצה של סניידר שאהבתי במיוחד: “אתם מוכרחים למצוא הנאה בכתיבה שלכם. כי הנאה מוכיחה שאתם בדרך הנכונה. וככה, כשתתחילו לכתוב בפעם המאה, תהיו נרגשים ממש כמו בראשונה". כלומר, אהבתי, אבל איך בדיוק מוצאים הנאה? זה לא קצת כמו “מוכרחים להיות שמח" של פורים? ואם אין בנו שמחה, מי ואיך יכריח אותנו לשמוח? אבל לנסות בהחלט כדאי, אז תודה לך, בלייק.
כמה מהרעיונות התסריטאיים של סניידר (כמו: חייזר שהוחלף בלידתו) מעוררים את התהייה איך לא יצאו אל הפועל. הרהורים אחרים קשורים למועד פרסומו המקורי של הספר, 2005. וואו, עד כמה תעשיית הסרטים השתנתה מאז, עד כמה העולם השתנה. כשסניידר מתייחס ל"לא רק בלונדינית", זה עדיין סרט טרי ולא נוסטלגיית קאלט בת שני עשורים. הוא כותב בלי לדעת על מהפכת נטפליקס שתתחולל שנים אחרי מותו ב־2009; על האופן שבו סדרת טלוויזיה אזוטרית עם שפה קשה לאוזן וכתוביות תרגום מהעולם השלישי (“שטיסל") או מאירופה (“בית הנייר") יכולה להעלות שחקנים חדשים למגרש ולשנות את כל הכללים. סניידר לא משער שמגיפה קטלנית (מפלצת חסרת פנים, כמו בסרט הנגיפים הבעייתי “התפרצות", שהוא מתייחס גם אליו) תשתק את העולם ואולי תגרום להכרח של אומנות הקולנוע להמציא את עצמה מחדש. כמו תמיד, התסריטאית המבריקה והעוצמתית מכולם היא המציאות עצמה.