נועה בת 19, וכבר יתומה משני הוריה. "מה זה הבוליווד הזה", היא שואלת בלי סימן שאלה. היא גרה במושב "חור־תחת" כלשהו עם משק מעוקל ובית מתפורר עם הגינה הכי מוזנחת בסביבה, מרגישה שהיא חייבת להיפטר מבתוליה המשפילים, ועושה את זה בהצלחה בשבעה על אמה, שמתה בגיל 46, מוחמצת ומבוזבזת, עם שתי ידי זהב שלא מצאו את ייעודן ולא הגשימו את העתיד הגדול שניבאו לה פעם. לנועה לעומת זאת יש שתי ידיים שמאליות, והיא גמלונית ושלומיאלית (כפי שיגלו על בשרם לקוחות בית הקפה השינקינאי שבו תמלצר) ולא מפסיקה להלקות את עצמה על כך.
התפאורה מתחלפת - רמת הגולן, תל אביב (כולל פיגועים ואוטובוסים מתפוצצים של שנות ה־90), ופתאום פריז, וההיסטוריה המינית והרומנטית של נועה מתעצבת לנגד עינינו כמו בסרט מתח של יקרה או לא יקרה, ואם יקרה - מה יהיה בסוף. האם נועה תוכל לנצח את קללת "הנערה האחרת" שהיא נגועה בה אולי, לאסונה, עם בנים ששוכבים איתה אבל לבם שייך לאחרות, או שנגזר עליה להיות לאה התנ"כית, בג'ינס וגופייה, בסיפור האהבה של יעקב ורחל? המתח אמיתי, כי נפשנו נקשרת בנפשה כמעט מהרגע הראשון, ואנחנו מייחלים לאושרה בזוכרנו את עצמנו בגילה, עם כל הטעויות האיומות שעשינו וכל הסמטאות הלא נכונות שאליהן נכנסנו בעיוורון של בני 20. מילא אנחנו, שיצאנו בשן ועין, מובסים ומרוסקים, אבל לפחות שנועה המקסימה, שהכל עוד לפניה, תמצא את מקומה הראוי בעולם עם כמה שפחות נזקים.
"תפוזי דם", רומן הביכורים המהנה מאוד של ליאורה רוזנפלד סופר, הוא לא "אסקימו לימון", שנזכר בספר, למרות טעם העלומים החמוץ־מתוק שלו, וסצינות הסקס המלהיבות בפשטותן הישירה, המובאות דרך עיניה של צעירה שמגלה את מיניותה, ואת עצמה, ונסערת מתהליך הגילוי. אם זה היה "אסקימו לימון", נועה בכל מקרה הייתה יותר יפתח קצור הרגיש והמיוסר מאשר ענת עצמון שוברת הלבבות, אף על פי שמזדמן לה גם לשבור לב אחד, של בן טובים להוט מדי, שהיא בכלל מש"קית הת"ש השבוזה שלו. הספר הוא גם לא "נהג מונית" האפל, שנועה מתמכרת לו בשלב מסוים, ובוודאי לא "אהבה בשחקים" המזויף והחלול שהיא שונאת (ולטום קרוז האומלל מומלץ לא לקרוא מה היא חושבת עליו). אם כבר, הוא קרוב יותר ברוחו ל"קפה בגדד" הענוג שנועה מתייחסת גם אליו, ושמתאר בין היתר קשר מסובך בין שתי נשים שאין ביניהן דבר לכאורה מלבד הרצון והצורך לתקן את חייהן.
איה, חברתה של נועה, אחות שכולה שהמוטו שלה הוא "להזדיין ולשכוח" ושבנויה נפלא כדמות רב־שכבתית בלתי נשכחת, היא המנוע שמפעיל את נועה הפסיבית והתשושה מרוב אבל (ועבודות ניקיון). היא נותנת לה "חלום" ו"חזון" לדלוק אחריהם עד פריז, גם אם אינם באמת שלה, והיא זו שגורמת לה בסופו של דבר להבין שמגיע לה להיות יותר מסתם עדה לחיים של אחרים ולקבל את הכוח והאומץ להתיישב מאחורי ההגה (אף על פי שעדיין אין לה רישיון נהיגה) וללהק את עצמה לתפקיד הראשי בסרט שלה. "תפוזי דם" הזכיר לי לרגעים סרט אחר, "ליידי בירד" השנון והצלול של גרטה גרוויג, שבו הגיבורה מנסה לבלוע חיים שלמים בכמה חודשים, ובכל זאת הספר הזה, שגם הוא סיפור התבגרות בהילוך מהיר של נערה שמרגישה שהיא חייבת להפוך לאישה ומיד, אינו דומה לשום דבר אחר.
רוזנפלד סופר מצליחה להכניס עומק אמיתי וכאב אותנטי לז'אנר שזועק קלילות. התוצאה מתפוצצת מרעננות, והכתיבה בוטחת כל כך עד שקשה להאמין שמדובר ברומן ראשון. לצד "הצגה יומית" של אדיבה גפן ו"הבת האובדת" של נילי לנדסמן, ששניהם ראו אור באותה הוצאה וכבר נסקרו כאן, "תפוזי דם" משלים שלישייה מרשימה של ספרים ישראליים עכשוויים על נשים מעניינות בעקבות גורלן העקלקל. נועה היא הצעירה שבהן, אבל היא בוגרת (ופצועה) בנפשה לא פחות מחברותיה. אם מתעקשים למצוא בכוח פגמים בספר, יש קצת בלבול בזמני העלילה (הסכמי אוסלו לא ממש חופפים ליציאת האלבום של אהוד בנאי והפליטים, למשל) ונעשה שימוש - מבורך כשלעצמו - בסלנג עדכני, שלא היה קיים באותן שנים ("מה נסגר", "הזוי" ו"יום תותים" לדוגמה), אבל אפשר למחול עליהם בקלות.
החלום והחזון של איה, עם ובלי מירכאות, שמביאים את שתי הבנות לעיר האורות, מתמצים למעשה במחמצת שאור. איה החליטה שהלחם הזה, שיכול לחיות לנצח, מתברר, ושמקבל בספר ממדים של דמות על־אנושית בפני עצמה, הוא העתיד שלהן, ושרק בפריז יוכלו ללמוד עליו הכל כדי להפיץ הלאה את הבשורה. החטיבה הפריזאית של הרומן, שמובילה אותו אל סופו המתכחש־לעצמו, מעולה במיוחד. היא מקפלת בתוכה את כל תולדות המהגרים החדשים, שיוצאים לכבוש את העולם עם מינימום תכנון ומשאבים ומקסימום תמימות ויוהרה ומתנגשים בקיר. בין מאפיית פיתות שבה עובד רומיאו בוסני למועדון של מוזיקה קובנית, ובדרך משכונת עוני ל"פריז האמיתית", נועה ואנחנו לומדים כמה שיעורי חיים יקרי ערך ומרחיבי לב. נורית גלרון שרה פעם את מילותיה של רחל שפירא, ב"למדני את השיר הפשוט של הלחם": "אני שהנחתי לרגש יחף לרחף/ כבר יודעת כי התפתלה דרכי/ ומגובה רב ראשי עכשיו נרכן/ כבר יודעת כי התפתלה דרכי ובאה עד כאן". כמה נעים ומתגמל לעבור את הדרך המתפתלת הזו עם נועה. השיר פשוט, הלחם חם, הרגש יחף, והקורא מרחף.
ליאורה רוזנפלד סופר, “תפוזי דם", כנרת זמורה, 237 עמ׳