עלילות הסיפור שלפניכם אשם עץ לימון אחד, תמים ויפה מראה, שהיה נטוע בחצר שבחזית הבניין שבו התגוררנו בתל אביב של ילדותי. העץ פרח לתפארת, הרבה נוי, ענפים ופירות, ופיתה עוברי אורח חמדניים, שלא לומר גנבים, לדלג מעל גדר החצר באין רואה ולמלא את סלם או את כיסי מעיליהם בלימונים. פעם אחת אף הגיעו הדברים לידי חילופי מהלומות בין אחד מדרי הבניין ששב בשעת ערב לביתו וגילה אדם זר הממלא את סלו בפירות העץ.



ואז זה קרה. יום אחד, ככה פתאום, החלו עלי הלימון להתייבש ולהצהיב ואחר כך לנשור בזה אחר זה, עד שהעץ נותר עירום ועריה ובתוך זמן קצר הוכרז רשמית כמת. גם הגנן המומחה שהוזעק לחצר לא הצליח להציל את העץ ולא ידע להסביר מה בדיוק קרה לו. דיירי הבית יצאו ושבו הביתה מדי יום בפנים נפולות, מציצים בחטף אל המת, אולי אירע לו נס והוא קם לתחייה ושב לפרוח. אחד הדיירים, אדם דתי, אף נשא מדי בוקר תפילה למען תחיית המת.


אך דבר לא עזר. העץ מת סופית. לגמרי. אין לו דופק ואין לו צבע, וענפיו קירחים, ולא נותר אלא לכרות אותו. כשעלה עליו הכורת, עמדו כל דיירי הבית מסביב, עיניהם דומעות וגרונם משלח יפיחות, וגברת פינקלמן, שהלימון גדל ופרח והפיץ ריח טוב מול חלונה שבקומת הקרקע, אף התעלפה. אבל היא, בינינו, הייתה מתעלפת מקצועית ואיש משכניה לא נחרד יתר על המידה. היו גם כאלה שנהנו מאוד מלהתיז עליה מים משני צינורות שהיו בחצר ועשו זאת בחדווה רבה.



כשהתאוששה וקמה על רגליה, התחילה לצעוק, ביידיש כמובן, מתכוונת לגנן: "איפה הוא הרוצח הזה? אני הורגת אותו על המקום". זעקה וזעקה, עד שבעלה איצ'ה השתיק אותה בשאגה: "גענוג, הניה!" (די, הניה).



מות הלימון פתח חיים חדשים לבני הזוג פינקלמן. פתאום נכנס אור לביתם, ופתאום ראו את ההולכים ושבים ברחוב העיר, ופתאום גם יכול היה כל עובר אורח להציץ לתוך משכנם. הניה החלה להתהדר בתוך ביתה בבגדי חג ולעשות פריזורה לעצמה גם בימות החול, לבל יראה אותה חלילה עובר אורח כלשהו לבושת חלוק מיושן ומוכתם ופרועת שיער. איצ'ה שקל לקנות עץ חדש ולשתול אותו מול החלון.



ואז הגיע חג החנוכה, ואיצ'ה צהל וחגג. סוף־סוף יוכל להדר כיאות במצוות הדלקת הנרות. המצווה היא להדליקם ולהציבם בבית במקום שייראה לכל עוברי אורח, בדרך כלל בחלון. המהדרים במצווה אף מציבים את הנרות בחוץ ליד פתח הבית. במשך שנים הסתיר עץ הלימון מפני ההולכים ברחוב את החנוכייה של משפחת פינקלמן, ואיצ'ה חש צער וכאב על שאינו מקיים את המצווה כהלכתה. מעכשיו הכל ישתנה.



הוא הזמין לליל חנוכה הראשון את בנו ובתו ומשפחותיהם, הכין לנכדיו דמי חנוכה, שלהם ציפו כל השנה, וסבתא הניה הכינה, כרגיל, לביבות וסופגניות טעימות במיוחד. עץ הלימון עליו השלום נשכח מלב. כל עובר אורח יכול היה לראות את נרות החנוכה של משפחת פינקלמן. כמה מהם אפילו עצרו והתבוננו בפליאה רבה בחנוכייה שבחלון, כשהם מצביעים עליה באצבעם ומנענעים את ראשם ימין ושמאל. כאומרים: זה לא יכול להיות.



שניים מהם הרהיבו עוז, הקישו על דלת בית משפחת פינקלמן, וכשאיצ'ה פתח להם, אמרו לו: "סליחה, אדון, טעית, הדלקת הערב שמונה נרות, אבל הערב נכנסנו רק ליום הראשון של חנוכה, שבו מדליקים נר אחד בלבד". "לכו מפה, עמי ארצות! לכו לכל הרוחות, בורים שכמותכם", שאג איצ'ה וטרק את הדלת בפניהם. אחר כך גם כמה משכניו התדפקו על דלתו, ועוד בטרם השלימו את פליאתם על שמונה הנרות, נהדפו בידיו אל המדרגות. אפילו רב השכונה הטריח עצמו לבית פינקלמן לשכנעו שיחדל ממנהגו, אך נדחה בטענה שכך נהג רב העיירה שלו בגליציה, בנימוק שנס חנוכה נמשך שמונה ימים תמימים ולכן צריך לציינו בשמונה נרות בכל יום.



כאן נדרשת אתנחתא הלכתית קצרה כדי להסביר את האירוע המוזר הזה. בתלמוד במסכת שבת נשאלת השאלה: מאי חנוכה? כלומר: מה מהות חג החנוכה, ועל מה ולמה נקבעו החג הזה ומנהגיו? והתשובה שם היא זו: "שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".



ושם, בתלמוד, יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי איך מדליקים את נרות חנוכה. בית שמאי אמרו שביום הראשון של החג מדליקים שמונה נרות ובכל יום שלאחר מכן מורידים נר אחד, ואילו בית הלל קבעו להפך: ביום הראשון נר אחד ובכל יום מוסיפים עוד נר עד שמונה נרות ביום האחרון. ההלכה נקבעה כבית הלל. איש לא העלה את האפשרות של הדלקת שמונה נרות בכל אחד מימי החנוכה, עד שבא מורנו ורבנו איצ'ה פינקלמן ועשה כן.



התברר שכך הוא נהג כל השנים, אבל איש לא ראה בגלל עץ הלימון. עכשיו, כשהמשיך להדליק בכל יום של חנוכה שמונה נרות, עבר הקול בכל מרחבי השכונה והלך וגדל מספר המתקהלים מול החלון, עד שהמשטרה נאלצה להתערב, מפני שהאנשים הרבים חסמו את הרחוב. המתקהלים השמיעו קריאות גנאי נגד איצ'ה, השוטרים ניסו להדוף אנשים אל מחוץ לרחוב הקטן, ואדון פינקלמן חגג מדושן עונג, נהנה מהיותו במרכז האירוע. התעורר חשש שימשיך בהדלקת הנרות גם אחרי חנוכה.



אלא שערב אחד הכל התפוצץ. ליתר דיוק - נשרף. שני נערים משובבי השכונה החליטו לפעול. הם התגנבו בעידוד הקהל אל מתחת לחלון דירת פינקלמן וניסו בעזרת קרשים שבידיהם לכבות את שמונה הנרות של אותו ערב. אבל הדחיפות עם הקרשים הפילו את החנוכייה ונרותיה מאדן החלון אל השולחן שניצב בסמוך לחלון. הנרות שנפלו הציתו את המפה שעל השולחן, ממנה עברה האש לכורסה סמוכה, משם למיטה ולארון ובתוך כמה דקות בער כל החדר.


הצרחות של הפינקלמנים ביידיש: "יהודים, הצילו! אנו נשרפים!", הזעיקו שני שכנים, אחד מהם איש מכבי האש. הוא בא עם מחבט ומכל כיבוי, אבל ראה שאין לו שום סיכוי להתגבר לבדו על האש שהלכה וגברה. הוא רץ הביתה ומשם הזעיק את חבריו מכבי האש. אלה הגיעו בתוך זמן קצר והצליחו להשתלט על האש ולמנוע ממנה להתפשט לחדר נוסף ולחנות המכולת הדבוקה לדירה הבוערת, חנות שבמקורה הייתה חדר בדירת פינקלמן והופרדה ממנה על ידי דלת גדולה בלבד.



איצ'ה והניה היו מעולפים. נושמים בכבדות ומייבבים. הם הועברו לבית החולים ולקח להם שבוע לחזור איכשהו לעצמם, אבל לא היה להם לאן לחזור. הדירה במצבה לא הייתה ראויה למגורים, גם רוב מלבושיהם שהיו בארון נשרפו יחד איתו וכלי בית שונים הפכו לעפר ואפר. גם תכשיטים יקרים הלכו לאיבוד. חסרי כל עברו הפינקלמנים להתגורר בבית בתם. צל ההרס והאפר בביתם השרוף ריחף עליהם כל הזמן ופגע קשות בתפקודם. הניה התחילה לדבר על התאבדות. הבת שכרה מישהו שישגיח עליהם בשעות שבני הבית אינם. רוגע לא היה שם.



איצ'ה סירב לקבל את הסיפור ששני נערים הם שהציתו את האש. הוא חשד באחד מתושבי השכונה שהיה נתון בסכסוך מתמשך איתו, שהוא הפושע המצית. המשטרה לא מצאה שום בדל ראיה שיש לאיש קשר כלשהו לעניין וסירבה לדרישת פינקלמן לאסור אותו. הוא הגיש למשטרה תלונה נגד המשטרה, אך זו נדחתה.



יום אחד, אחרי שהפינקלמנים חזרו לדירתם המשופצת, פגש איצ'ה את יריבו ברחוב וירק בפניו. התפתחה תגרה בין השניים הלא צעירים. הם התגלגלו על המדרכה חובטים זה בזה ואלמלא שני צעירים שהפרידו ביניהם בכוח, זה היה נגמר רע מאוד.



ועתה המתינו כל דרי השכונה לראות כיצד ינהג איצ'ה בחג החנוכה הקרב ובא. בליל חנוכה הראשון התאסף המון רב מן השכונה מול בית פינקלמן, דרוך לראות מה יקרה. והנה הופיע האיש בחלון, הציב את החנוכייה והדליק נר אחד בלבד. אנחת רווחה נשמעה ברחוב. אבל למחרת היום מצאו כל תושבי השכונה בתא הדואר שלהם דף שעליו בית שירי חרוז שפינקלמן כתב כתוספת ל"מעוז צור ישועתי" הידוע, המושר עם הדלקת נרות חנוכה. הוא הודיע כי הוא ישיר את הבית שכתב בכל ערבי חנוכה וקרא לכל שכניו לעשות כמוהו. נסו גם אתם, קוראים יקרים, נראה אתכם.



וזו לשון השיר:



"איש זדון, ממש רשע


בחנוכה כלפיי פשע


הוא הצית את מעוני


והותיר אותי עני


ייענש מן השמיים


גם באש וגם במים


קץ לאיש


מהר וחיש


לבל יוסיף עוד עסק ביש".