נכון לשעת כתיבת שורות אלה, עדיין לא ברור לגמרי איך הסתיים סיפור הבחירות. בכלל, אנחנו נמצאים בתקופה שבה גם ימים אחרי הבחירות אתה עדיין מחכה לתוצאות שלהן. ועדיין, נדמה לי שעובדה אחת ברורה: תם עידן הגנרלים, וההצדעה האוטומטית לכל מי שהיה פעם רמטכ"ל, בכיר במוסד, איש צוות אוויר וכו'.

זה מתחיל, כמובן, במפלגת כחול לבן. החיבור הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית של קצינים בכירים. שלושה רמטכ"לים במיל' בתוך הרביעייה הפותחת, שהעבר הצבאי הוא אולי המכנה המשותף היחיד ביניהם (אין לדעת. עוד לא גילינו את עמדותיהם של בני גנץ וגבי אשכנזי עד היום. ואלה של בוגי יעלון ממצבות אותו מימין לנתניהו). המפלגה הזו אומנם לא נכשלה, למרות הבכי והנהי הטיפוסי במחנה השמאל אחרי הפסד, אבל גם לא הצליחה לגרום למספיק מצביעי “ימין רך" לעבור לשורותיה, כדי לחולל פה מהפך. וזו הרי הייתה הקונספציה.

אם ניצור טור ארוך מספיק של גנרלים, גם הליכודניק הכי אדוק לא יוכל להאשים אותם ב"שמאלנות" וייאלץ להצדיע, ולהצביע. כמה אירוני שדווקא מנהיג המפלגה הזו, בני גנץ, צויר לבסוף כהססן, מגמגם ופחדן. וזה לא רק בגלל הקמפיין האכזרי של נתניהו. לא מעט מצביעי כחול לבן, גם כאלה שאני מכיר באופן אישי, הסכימו בחדרי חדרים ל"מחמאות" שגנץ קיבל מהליכוד. מה לעשות. העובדה שהיית רמטכ"ל עוד לא הופכת אותך אוטומטית למועמד מתאים לראשות ממשלה. אולי לשר ביטחון פוטנציאלי, וגם זה לגמרי לא בטוח. כי שר ביטחון אמור לראות ולכבד את כל הצדדים, ולא רק את זה של הצבא.

הלאה. ה"קוקפיט" של כחול לבן זכה לתמיכה צפויה, שחוזרת על עצמה כבר שנים, של בכירים מהמוסד, מהשב"כ וכו', שמודיעים מעל כל במה אפשרית על רצונם להתנער מנתניהו, ועל כך שהוא מהווה “סכנה לביטחון ישראל". גם זה לא עזר. עם כל הכבוד לפועלם של האנשים האלה, ויש הרבה כבוד, העובדה שפעלו בשירות הביטחון של ישראל לא הופכת אותם ליודעי כל, או לחורצי גורלות פוליטיים. ואוי לנו אם זה היה המצב. כי במה מבין אדם שבילה את כל חייו בצבא או במוסד בשיקולים ובצרכים של אין ספור ישראלים השונים ממנו בתכלית? להפך, יש משהו מאוד מנותק במרבית האנשים ששירתו במערכות הביטחוניות. מה עוד שהם מגיעים ממסגרות היררכיות, שבהן לא צריך לשכנע אנשים ולהגיע ללבם, אלא רק לתת להם פקודה. לא פלא שכשהגנרלים בדימוס האלה מגיעים לפוליטיקה, רובם חוטפים את הכאפה המצלצלת. מה פתאום שאדם, שהתרגל לפקד על המונים בכוח של משמעת ועונשים, יצטרך להגיע לבר מצווה אצל חבר מרכז ולהתחנף אליו? וגו'.

במערכת הבחירות האחרונה, ההסתמכות על “מה אתה עשית בצבא?" הפכה כבר כמעט לפארודיה. בכל יום שמענו על רשימה אחרת של יוצאי יחידות מובחרות שקוראת לנשיא לא לתת לנתניהו מנדט. שוב, יש לי הערכה גדולה לשירות קרבי, אבל הוא לא מקנה לך סמכות יתרה להתערב בנושאי פוליטיקה ומוסר.

בשורה התחתונה, קונספציית הגנרלים קורסת כי גם היא מבטאת את המאבק המרכזי שעדיין מתחולל כאן. זה שבין ישראל הראשונה והשנייה. מרבית הגנרלים מגיעים באופן מובהק מזו הראשונה. הם שריד לתקופה שבה מיטב אנשי הקיבוצים, המושבים ותנועות הנוער הלכו לחיל קרבי, והתוצאה היא שגם צה"ל נשלט ברובו בידי האליטות הישנות. ולכן, כשמצביע מישראל השנייה רואה איש שמאל־מרכז שהיה קצין בכיר בצבא, הוא פחות שם לב לעלילות הגבורה שלו ויותר לשיוך הסוציו־אקונומי. הנה, עוד פעם הביאו לנו מושבניק “יפה בלורית".
מה שמחזיר אותי לליהוק של כחול לבן. בתוך ה"קוקפיט" יש רק גנרל אחד שעשוי, תיאורטית, לדבר לקהלים מחוץ לקופסה. יש לו אמא חלבית ואבא בולגרי. הוא שירת בגולני ולא בצנחנים. אין לו עיניים כחולות, והוא לא דומה לרבין, גם עם טונות של פוטושופ. וקוראים לו גבי אשכנזי. יכול להיות שהוא לא אשכנזי מספיק?

על הסכין

1) היה משמח לראות את לוסי אהריש בפאנל הבחירות של חדשות 12. סוף־סוף יושב שם גם ערבי (חמישית מאוכלוסיית המדינה, כן?). רק שהתחושה היא שגם זה קצת כמו עלה תאנה, כי אהריש היא לא בדיוק מייצגת טיפוסית של המגזר, אלא גרסה קלה לעיכול עבור הצופים היהודים. יאללה, בואו נכיר כבר את ה"אויב" מקרוב.

2) ובאותו עניין - כבר מתחיל להיות מגוחך לצפות בפאנל עיתונאים שבו כו־לם מאזורי המרכז ושמאלה, למעט עמית סגל אחד. וזה נכון לא רק לגבי חדשות 12. איך אפשר לצפות לאמון מצד ציבור רחב, כשהאנשים שאמורים להיות מתווכי האמת והעובדות נראים, נשמעים וחושבים באופן כמעט זהה?

3) עדיין בהקשר הזה, יכול להיות שגם פאנל טלוויזיוני מגוון, שנראה כמו פרסומת לבנטון, כבר לא יעזור. כי מערכת הבחירות האחרונה הוכיחה עד כמה האינטרנט חזק יותר מהכל. הסרטונים (המעולים) של הליכוד ונתניהו התפשטו כמו דליקה בשדה קוצים, ויצרו אימפקט חזק אלפי מונים מכל ניתוח מלומד של אמנון אברמוביץ'. מדורת השבט הועתקה לפייסבוק.