רבים תוהים כיצד ייתכן שמדינה שהוגדרה Start-Up Nation, ומובן שהכוונה היא לישראל, אינה מצליחה להתמודד בניהול מיטבי המניב פירות עם נגיף הקורונה? לאורך שנים דידה המשק הישראלי בעצלתיים, ללא שהייתה לו יכולת להתרומם. לא רק בגלל השלטון הריכוזי (שלכאורה היה בעד שוויון ומתן הזדמנויות גם לקבוצות חלשות, אך בפועל העדיף את הוותיקים מההתיישבות ואת המבוססים בעלי המקצועות החופשיים מערי המרכז) ולא רק מפני שהשלטון - בתחילה של מפא"י על גלגוליה ובהמשך של הליכוד - הפריח ססמאות סמי־סוציאליסטיות בעד חברה טובה יותר (או השקיע בצורה מסיבית בדיור ובחינוך כדי לצמצם את הפער בין המרכז השבע לפריפריה בתקופת הליכוד) וחברה צודקת יותר. במילים אחרות, חולשת הכלכלה והפיגור המשקי של ישראל, שנשארה מאחורי מדינות רבות שהגיעו להישגים מהירים, לא היו רק בגלל מלחמה אחת לשבע שנים או בשל קליטת גלי עלייה מסיביים או מחלת הפרוטקציה בתקופת מפא"י־עבודה, שהתחלפה ב"קשרים" של מרכז הליכוד.
אחת הסיבות העיקריות לפיגור של ישראל ולאי־יכולתה להמריא כלכלית הייתה שיטת ה"פרטץ'" (ביטוי שטבע אפרים קישון): לעבוד לא בדיוק לפי הספר, להתעלם מהוראות היצרן, לחפף, לעבוד ברשלנות, לחלטר ולא להיות ממושמע - גם לממונים, שאותם כל עובד מבקש להחליף לאחר חודשי עבודה ספורים. העובדים היו מאוגדים, בעיקר במסגרת ההסתדרות, שבשם הצדק החלוקתי ומלחמה בעד מעמד הפועלים, כך לפי הספר, הייתה קשובה בעיקר לאיגודים המקצועיים החזקים במשק וזנחה שכירי יום חלשים, עובדי קבלן ואת מי שבאמת היו זקוקים להגנתה.
"לחשוב מחוץ לקופסה" קוראים לזה היום. דווקא תכונות גרועות, שהיו בעוכרינו לאורך שנים, בתקופה שבה כל ממזר מלך (שאולי בסיסן הגיע מאיפכא מסתברא היהודי ואחר כך מהצברי), אלה שפגעו בסדר, בציות, בנוהל התקין, בדרישה לעבודה לפי הספר, הפכו באמצע שנות ה־90 של המאה שחלפה ליתרון. תכונות אלו היו לפתע למכרה זהב בתעשיית ההייטק, שלא חיפשה עובדים ממושמעים ומאוגדים, אלא דווקא כאלו שחושבים מחוץ לקופסה ובאים עם רעיונות מטורפים, שאפילו כשרק אחוזים ספורים מהם מיושמים, הם הופכים למיליארדי דולרים של מזומנים למתעשרים החדשים - והפעם לא מפרוטקציה.
ואכן, תעשיית ההייטק של ישראל פרחה כפי שלא פרחה פה אף תעשייה לפניה. אפשר לראות זאת בחשבון השוטף של ישראל. אני בוחר בחשבון השוטף כאינדיקציה, כי בסופו של דבר הוא מזקק את כל הפעילות המשקית בתנועות הון, השקעות, וכמובן סחר והעברות כספיות בין המדינה לחו"ל. נכון שיש עוד אינדיקטורים כמו צמיחה, אינפלציה, השינוי בשכר וחלוקת הכנסות, אך אני מתעלם מהם מאחר שהחשבון השוטף תורם להם בעקיפין ואף במישרין.
בעשור האחרון של המאה הקודמת היה הגירעון בחשבון השוטף 2.5 מיליארד דולר בממוצע בשנה. כבר בשנים האחרונות של העשור האמור ירד הגירעון בחשבון השוטף בזכות היצוא של טכנולוגיה ותעשיית הידע.
בחמש השנים הראשונות של המאה כבר היה עודף שנתי ממוצע של כ־950 מיליון דולר בחשבון השוטף. העודף זינק בעיקר לאחר תוכנית ייצוב המשק של בנימין נתניהו, שקיבל כשר האוצר גיבוי מלא מראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2003. ההצלחה הישראלית, בתחילה במו"פ ואחר כך ביישומים, הזרימה הון מחו"ל להשקעות בישראל. הראשונים היו האמריקאים, שביקשו ליהנות מהכישורים הישראליים הבלתי־צפויים, המטורפים והלא שגרתיים. אירופה נותרה מאחור: הישראלים שעסקו בקדחתנות בתעשיית האינטרנט נראו לה מוזרים. מובן שגם הקומבינציה של זליגת הידע הצבאי לסקטור האזרחי, והידע האדיר שעמו הגיע חלק מהעולים מרוסיה, הביא לשינוי האדיר. בחצי השני של העשור הראשון של המאה הנוכחית כבר זינק העודף בחשבון השוטף של ישראל לסביבות 6.1 מיליארד דולר בשנה בממוצע. שפע של כסף זרם בתעשיית ההייטק הישראלית, הוקמו עוד ועוד סטארט־אפים, עוד ועוד הון סיכון זרם לתעשיית הינוקא הסטארט־אפית ותעשיית האפליקציות פרחה.
שימו לב מה קרה כאן: התכונות הגרועות של הישראלים - שנשארו אותו דבר, ללא שינוי, עם אופי של קומבינות - הפכו למבוקשות. ההון האסייתי הגביר את זרימתו לישראל. לאנשי עסקים ולממשלות באסיה אין היסטוריה רעה עם העם היהודי כמו לאירופה, שבה צויר היהודי הבודד במשך מאות שנים עם אף עקום, לבוש סחבות ובזוי. האסייתים ביקשו להשתתף בחגיגת ההייטק הישראלית, שכבר הפכה לשם דבר בעולם. מספר החברות הישראליות שנסחרו בנאסד"ק היה אדיר. האקזיטים של החברות הישראליות פרחו, מיליארדי דולרים זרמו לישראל, קם דור חדש של צעירים מוכשרים שעבדו בחברות בינלאומיות שהקימו כאן בסיסים או רכשו חברות ישראליות ופיתחו את העסקים בארץ, תוך גיוס אדיר של הצעירים המוכשרים, ששכרם נסק והיה לפי שניים ולפי שלושה מהסטנדרטים שהכירו הוריהם.
העודף בחשבון השוטף של ישראל בחמש השנים הראשונות של העשור הנוכחי כבר נסק ל־8.43 מיליארד דולר בממוצע בשנה, הישג אדיר למשק הישראלי, שהפך מכובד בין העמים. גם האירופים, חלקם אנטישמים משחר נעוריהם, נשברו: כמעט כל חברות הרכב פתחו בשנים האחרונות מרכזי מחקר בישראל, גם יצרנים אירופים. חברות אירופיות החלו לחזר אחר חברות ישראליות, שהפכו לשם דבר בתעשיית התכנון של הרכב האוטונומי.
למעשה, ישראל הפכה בתוך פחות משני עשורים ממדינה שחלמה על יצוא סחורות למדינה שמייצאת שירותים, ובעיקר מייצאת "חברות". כלומר, ישראלים מקימים חברות, מפעילים אותן כמה שנים, ואז מוכרים לכל המרבה במחיר. נולד כאן קו ייצור לבניית חברות ולמכירתן, בעיקר חברות הזנק. בתחילה, הלמ"ס אפילו לא ידע כיצד לרשום את היצוא הזה, עד שנעזר בקרן המטבע הבינלאומית שהתפנתה לבחון את הסוגיה והמליצה על פתרון מוסכם. התכונות "השליליות" של הישראלים הביאו לעלייה נוספת בעודף בחשבון השוטף של ישראל - לממוצע של 11.3 מיליארד דולר בשנה - בחצי השני של העשור הנוכחי, עד לרבע הראשון של השנה, לפני שפרצה מגיפת הקורונה.
ניגפים בפני הנגיף
בשיא כוחנו הגיע נגיף הקורונה והציב אתגר למול הישראלים שכבר שנות דור לא יודעים סדר ומינהל תקין מהם או מצייתים להוראות - בממשלה, במשרדי הממשלה ובקרב הציבור הרחב. לסטארט־אפ ניישן לא היה סיכוי להדבירו אם לא מצייתים, לא מקפידים על התקן ולא על מינהל תקין. דיברו על בדיקות אפידמיולוגיות ולא עשו ממש, דיברו על בחינת שרשרת ההדבקה כדי ללמוד כיצד הנגיף מתפשט, אבל עברו חודשים ועדיין אין מערך לבחינת שרשרת ההדבקה (אולי יגיעו לכך באמצעות פיקוד העורף בתחילת נובמבר). איחור של חצי שנה רק מפני שראש הממשלה בנימין נתניהו לא רצה לתת קרדיט ליריבו ולשר הביטחון שלו, ח"כ נפתלי בנט. טענו שיש לערוך עשרות אלפי בדיקות ליום כדי לגלות מהר מהו מספר החיוביים לנגיף הקורונה, אבל מנעו, אולי בגלל יוקרה, ממכון ויצמן ומבית החולים הדסה מלעסוק בכך מטעמי אגו של בכירים במשרד הבריאות.
דרשו מהציבור לעטות מסיכות, לשמור מרחק, לא להצטופף ולשטוף ידיים. אבל במדינת הפרטץ' מצאו הישראלים, כמו תמיד, דרך לעקוף את ההוראות: המסיכות הונחו ברישול על הסנטר, למקרה ששוטר יתקרב. הרי אם יכסו גם את הנחיריים, תהיה בכך משום כניעה של עם קשי העורף, עניין שכלל לא מתאים למדינת הקומבינות. אסרו על התקהלות, אבל מה עם הדמוקרטיה? ברור שחייבים לאפשר במשטר דמוקרטי הפגנות צבעוניות לכל, ורק שכחו להודיע לנגיף הקורונה ש"יהיה בסדר".
ביקשו לא להתקהל בבתי כנסת, אבל אז החל מו"מ - לכאורה עם הפרויקטור, ובעצם עם הנגיף: למה למאמיני הדמוקרטיה מותר ולמאמינים באלוהים לאסור? והרי עבור החרדים תורתם־אומנותם. רק שכחו להודיע לנגיף, שאינו מתחשב במו"מ בין הממשלה לקבוצות לחץ. רגע, ואם מתפללים, למה לא לעשות חתונות? הרי זאת העונה. ואם חתונות, אז למה לידוענים אסור לערוך מסיבות? ואם מסיבות וחתונות אצל היהודים, מדוע לא חתונות של מאות אורחים בקרב האוכלוסייה הערבית? הכל כמובן ב"שושו" מבלי להיוועץ בנגיף, שלא שמע כלל על עדות, עמים, מגדר או גיל. סטארט־אפ אחד היה להפוך למשל מתחמי שמחות למסעדות מורשות עם קפסולות, ואז, על הדרך, לקיים חתונה מול האורחים שבאו "לסעוד". היו גם סטארט־אפים מתוחכמים אף יותר, כולם פרי יזמות אישית נהדרת, שבמסגרתה מי שנתפס "חיובי" וחשש כי השב"כ יעקוב אחריו באמצעות איכון, השאיר את הנייד בביתו. ולא רק האזרחים, כי מה נאמר על הסטארט־אפ של ראשי המדינה, שלא יכלו לשמש דוגמה מפני שהם בעצמם נהגו בניגוד להוראות שהם עצמם הכתיבו?
היה גם פתרון גאוני: לעשות סדר של ממש, בניגוד למדיניות הפרטץ'. ולא סתם סדר, אלא תוכנית עם מתווה שכולם יצייתו לו, כולל הממשלה, הציבור ובתי החולים. קראו לזה "פרויקטור", וגייסו את פרופ' רוני גמזו, שלו אמרו: אשר תאמר ותצווה, נשמע ונעשה. אחר כך נזכרו כי זה היה בצחוק, עם החלטורה, העקמומיות, הבוכהלטריה וחוסר המשמעת. כל זה היה רק למראית עין, כדי שנגיף הקורונה ישמע וייסוג, אבל הנגיף, מרושע כזה, אפילו אין לו תא - בטח לא אוזניים - לא שמע והמשיך בדרכו הקטלנית במדינת ההייטק, הסטארט־אפ ניישן.
גם היום יש פתרון ללא צורך בסגר כללי, שבעיקרו נובע מכך שחלקים באוכלוסייה, שאצלם הרמזור אדום חזק, טוענים כי לא ייתכן להפלות אותם לרעה מול צהובים או ירוקים. "תיסגר נפשי עם פלשתים", אם אנחנו בסגר - כולם בסגר. בשם השוויון, הבה ונכאיב לכולם.
יש פתרון חשבונאי לנגיף הקורונה. עלות הסגר למשק לשבוע היא כ־5 מיליארד שקלים, כך לדברי אנדרו אביר, המשנה לנגיד בנק ישראל. לכך יש להוסיף עוד מיליארדי שקלים לפיצויים לעסקים ולעובדים שייפגעו מהסגר. הפתרון יכול להיות פשוט מאוד, הטלת קנסות בסכומים אדירים על העם הלא ממושמע: לחתונה לא מורשית, קנס בסכום כואב של 100,000 שקלים ועוד 500 שקלים לכל אורח; קנסות גבוהים של ממש למי שאינם עוטים מסיכה. מספר הדוחות היום מגוחך: כ־1,200 ביום. כל מי שנתפס ללא מסיכה, או שאינו מקיים את הוראות משרד הבריאות, לא יהא זכאי לעזרה ממשלתית - לא לעסק ולא למשפחה. בד בבד תוציא המדינה בכל שבוע סכום של 100 מיליון שקלים לפרסום בכלי התקשורת - בטלוויזיה וברדיו (כולל תקשורת חרדית, עד לרמת הפשקווילים, עיתונות בערבית, מודעות רחוב בכל השפות, גם באמהרית, ברוסית, באנגלית וביידיש). בכל הכפרים ישתמשו (ואף בתשלום) במנהיגים מקומיים. קנסות אדירים, אכיפת הנהלים עד דק ומערכת הסברה אדירה שמעולם לא ידע ושמע המשק, יאפשרו להפחית מאוד את התחלואה ולמנוע נזקים של מיליארדי שקלים למשק ולקופת האוצר. מדובר בחשבון פשוט, תעשו בבית, תחשבו חשבונאית מחוץ לקופסה.
נכון, ההצעה הזאת היא לא הייטק, אבל היא יכולה להציל אותנו מעצמנו ולהחזיר אותנו בעוד כמה חודשים למתווה של משק צומח בחוזקה, עשיר מספיק לתמוך בקבוצות החלשות בשולי החברה, שנוח להאשים אותן היום שהן האחראיות לתחלואה. אולי זה הזמן לקחת מהחזקים ולהעביר לעניים, שלמרות רצונם, מצבם אינו מאפשר להם לעשות את הנדרש כדי להילחם בקורונה.