זיו לנצ'נר פגש את אלכס הרוני, מנכ"ל ובעלים של יקב דלתון, לשיחה בארבע עיניים על מסע אישי מלונדון ועד דלתון, ועל ענבים במקום יהלומים...

כשאלכס הרוני, יהודי לונדוני בן 24, הגיע לישראל בתחילת שנות ה-90, זה היה כדי ללמוד עברית, בכיף שלו. הוא גדל בארצות-הברית, בדרום-אפריקה, בבלגיה ובעיקר באנגליה, במשפחה מסורתית שעשתה חיל בעסקי היהלומים ואבני החן. לא היו לו תוכניות להשתקע כאן – ולמה שיהיו – אבל כפי שקורה לעיתים ליהודים ציונים ומעט תמימים, הוא התאהב בשמש הנעימה ו"תצחק, גם בכך שאנשים כאן אומרים זה לזה 'שבת שלום' ו'חג שמח'. או, לפחות, אמרו"...

"לא ידעתי מה המשמעות של לחיות פה. למדתי את זה תוך כדי תנועה"..." (צילומים: יח"צ, דיוויד סילברמן, מיכל כהן)
"לא ידעתי מה המשמעות של לחיות פה. למדתי את זה תוך כדי תנועה"..." (צילומים: יח"צ, דיוויד סילברמן, מיכל כהן)
את המשמעות של איך זה לחיות פה, למדתי את זה תוך כדי תנועה... (צילום: יח"צ, דיוויד סילברמן, מיכל כהן)

מבוקשת שגרירות לגליל

החמימות המטאורולוגית והאנושית חיבבה על הרוני את המקום והוא נשאר כאן, סיים לימודי תואר שני במנהל עסקים וחיפש את דרכו המקצועית. הניסיון לתקוע יתד בעסקיה הנוצצים של המשפחה לא היה לרוחו, ואביו, מתי, חש בכך והציע לו לחפש כיוון עסקי נוסף. בני המשפחה עלו לישראל בעקבות אלכס, והאב מצא עניין עקרוני באזור הצפון. "אני לא ידעתי כלום על כלום", מודה הרוני הבן, "אבל אבא שלי רצה להשקיע בגליל ואני ליוויתי אותו". השאיפה היתה חיפוש משהו שיהפוך לשגריר של אזור הגליל וימשוך אליו מבקרים, תושבים ואולי גם יזמים. אלא שה"משהו" הזה לא היה ברור ומוגדר.

ההרונים בדקו מסעדות ובתי-הארחה בסביבה, עד שנפלו על יקב 'דלתון' הקטן והצעיר, בבעלותו של חקלאי ממושב כרם בן זמרה, "שהיו לו ענבים ולא היה לו כסף". הם החליטו ללכת על הפרויקט, על אף שלא היה להם מושג ממשי בתעשיית היין ("שתינו בכלל וויסקי"). תשאלו איך אפשר לבצע צעד כזה, בתנאים כאלה, ולא לחשוש? התשובה פשוטה: אי-אפשר. "חששנו מכך שזו הרפתקה ומכך שנפסיד כסף. אבל אבא שלי עקשן מאוד, ומפוקס מאוד, והיו לו אמצעים לעשות את זה. מה עוד שההערכות שלנו עמדו בציפיות. לא היינו שלפנים".

משל הכרם

אלכס הרוני יקב דלתון - צלם דיוויד סילברמן א.jpg
אלכס הרוני יקב דלתון - צלם דיוויד סילברמן א.jpg
הבציר הראשון, בשנת 1995, הניב 30 טון קברנה סוביניון וסוביניון בלאן. זה היה נחמד, אבל לא מספיק. "בעיקר כשמדובר ביקב כשר, אתה חייב להעסיק אנשים כדי להפוך יין ליין", מודה הרוני, כיום הבעלים והמנכ"ל של היקב. "הבנו שאם אנחנו רוצים להיות עסק רציני ורווחי, אנחנו חייבים להגיע ל-300 טון לפחות". השנים הראשונות היו שנות השקעה, שהוכיחה את עצמה בהגעה ליעד ה-300 טון בשנת 2000 ובהמשך העלייה עד ל-1,100 טון בשנה כיום. ההשקעה היתה בעיקר בכרמים ובטיפול בהם, שלא באמצעות חקלאי האזור.

"ראינו שאנחנו חייבים לשלוט בחומרי הגלם, והיום באמת 80 אחוז מהסחורה נמצא בידיים שלנו, וזה חשוב". הרוני, שמייחס את התובנה המשמעותית לייננית נעמה סורקין ומוקיר אותה על כך, מגלה שהכרמים הם המחלקה היקרה ביקב. המחלקה הזאת משתרעת על-פני מספר אזורים: בכרם בן זמרה, בספסופה, במרון וגם בגליל המערבי ובגליל התחתון. לא פחות מהכרמים, מתגאה הרוני במרכז המבקרים של היקב. "אנשים מגיעים אליו, לומדים על הגליל, לוקחים מוצר מהגליל הביתה ומספרים על החוויה שלהם בגליל – עם היין. אין שגריר טוב מזה". ישראל גלילי.

מלחמות ומכשולים נוספים

כרם ספסופה - יקב דלתון
כרם ספסופה - יקב דלתון
לא תמיד היה הכל ורדים וענבים. עד שנת 2008, הרוני מספר, השוק היה צמא לחידושים והגידול היה מהיר יחסית. אלא שבשנה זו חברו להן נסיבות בעייתיות – שנת שמיטה, שמנעה ייצוא, ומשבר הבנקים, שמנע מאנשים להוציא כספים, והמצב החל להחמיץ פנים. אבל היקב, שנהנה מכמות מספקת של אוויר פיננסי לנשימה, היה חזק דיו, התמודד והתאזן. זאת, על אף שלרשימת הגורמים המקשים נוספה המציאות הביטחונית המבעבעת שלנו. "כשהגעתי לארץ, לא חשבתי שיהיה קיץ שבו אי-אפשר יהיה לבצור ענבים כי יש מלחמה עם השכנים, ולא ידעתי שיהיו תקופות של הפגזות, אינתיפאדות ומבצעים צבאיים. לא גדלתי פה, לא ידעתי מה המשמעות של לחיות פה. למדתי את זה תוך כדי תנועה".

כיום, יקב דלתון נמצא בבעלותה המלאה של משפחת הרוני וגם בניהולה. בתחילה זה היה אחרת. אלכס עסק בתחומי היצוא והתדמית, אחיו ניהל את השיווק ומנכ"לים שכירים פעלו מעל. בשלב מסוים חזר האח לאנגליה, ואלכס הרוני הגיע למסקנה שעליו לבצע שינוי. "הבנתי שאם אני רוצה שדברים ייעשו בדרך שבה אני רוצה שייעשו, אני חייב לנהל אותם בעצמי". מאותו רגע, הוא גם המנכ"ל.

מה הסיפור

יקב דלתון- צילום מבחוץ
יקב דלתון- צילום מבחוץ
לשאלה מה מאפיין, לדעתו, את יקב דלתון, מה מייחד אותו, הרוני עונה מהבטן: "אנחנו מאוד הוגנים. מאוד אמיתיים". זו אמירה שמחייבת הסבר, והוא מגיע: "אני לא שם יין בבקבוק כשאני חושב שהוא לא ראוי למחיר הזה, או לסדרה הזו. אני לא חושב שהרבה יקבים יוותרו על יין רק כי הוא לא ברמה גבוהה מספיק, לדעתם. אנחנו עושים את זה". לגבי התוכניות לעתיד, הרוני מספק תשובה השומרת על ערפול מסוים. לדבריו, הוא חייב לשנות את כל התדמית של היקב על רקע העובדה שהמשק רווי ביקבים, שכולם מספרים את אותו סיפור. "זה תהליך שאנחנו מנהלים לאט, לאט. מה ישתנה? הגישה שלנו לקהל הלקוחות, הסיפור שנספר להם". נחכה בקוצר רוח לשמוע את המשך הסיפור, אם כך.

אחרי הכל, וויסקי

מעניין להיחשף גם להעדפותיו האישיות של אלכס הרוני. בתחום האלכוהול, כמובן. הדלתון האהוב עליו ביותר הוא השיראז, ממנו הוא "שותה המון". היינות הלא-דלתוניים שהוא מעדיף הם אלה של השכנים, 'הרי גליל', ובראשם יראון ("זה יין שאני קונה הביתה"), וגם יינות 'צרעה', שזוכים למחמאות מפיו. אבל עם כל הכבוד ליינות, של כל היקבים, כשהרוני מתרווח בביתו הוא שותה קודם כל וויסקי. סינגל מאלט. בונאהאבן 18 שנה, אם תהיתם מיהו הבן הנבחר. "יש לי ידע על וויסקי לא פחות מאשר על יין", הוא אומר, ואת זה, משום מה, אין לו שום צורך להסביר או לנמק.