מבחן לנצ'נר: ג'חנון

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: ג'חנון…

מול הטענות הקשות, שלא מעטות מהן מוצדקות, על הכשל הקליטתי והשסע העדתי והפער החברתי, ניצב לו בדממה, גאה, שזוף וזקוף (טוב, לפעמים מעט כפוף), עד מומחה אחד: הג'חנון. דווקא הוא, שלא מצטיין בחזות זוהרת, בטעמים מעודנים או בערכים תזונתיים מרשימים, השתמר והתבצר כאחד היסודות היציבים והחביבים של התפריט הישראלי. הוא דילג בצעד תימני מעל הזיהוי האתני והפך מאכל של כו-לם, או לפחות של אלה המתרגלים את תפיסת עולמם במנטרה היפה "יאללה, מה יכול להיות. פעם בשבוע, נתקע אחד".

הכנתו כרוכה אמנם בסבלנות ובהמתנה שממש אינם משלנו, אבל כל שאר הווייתו אומרת ישראליות במיטבה: העטיפה האלגנטית בנייר הכסף, הטבילה הידנית והשמנונית ברסק העגבניות ובסחוג, הצעקה המתלווה "מה זה, איפה הביצה?", הכבדות וייסורי המצפון שנוחתים חיש קל.

הג'חנון, ששמו זר ומוזר, הוא מאבני הבניין (גם הבטן אומרת...) של סוף-השבוע המקומי. בן-לוויה מושלם לרביצה ביתית בטלה, ובאותה המידה, להצטופפות מעיקה באתר הומה אדם. שותף של כבוד בתפריט לא מתוכנן ולא מאוזן. סחבק שלא צריך להיערך לקראתו ואפשר תמיד להתבהם בחברתו.

כמו חבר מהמילואים, הג'חנון לא ישפוט אותך, אם לא תשפוט אותו. לא יצפה ממך, אם לא תצפה ממנו. לא ילשין עליך, אם לא תלשין עליו. הג'חנון, אם כך, הוא הפשע המושלם. לא פשע חמור, חלילה, אלא חטא קולינארי קטן. כי נקעה הנפש, עד נשבר הזין, מעריצי הגורמה מזה ומרודני הבריאות מזה. גם אם ילכלכו עליו מכאן ועד תימן, לא יעזור לאף אחד: ג'חנון זה אח.

למה כן?

א. מתעכל אסוציאטיבית עם שבת, או עם נופש בבית-מלון. בקיצור, אוכל של חופש. ב. מסוג המאכלים הנדירים שאין סיבה להתחיל איתם ואין דרך להפסיק אותם. ג. כי לתימנים יש סגולות פלא כאלה, אז מוכרחים לפחות לנסות.

למה לא?

א. שמן, משמין ולא מזין. ב. כמה מוצלח יכול להיות מאכל שמתמחות בו פיצוציות. ג. בלי להיות אנינים: זה לא נראה כמו משהו שאוכלים.